202

ד. ומכאן הוראה ל"חכמי לב" שבכל דור ודור בעבודת החינוך, שעליהם מוטלת החובה להעמיד תלמידים הרבה, כפסק הרמב"ם¹⁶ ש"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו", שאין מילוי חובתו של החכם מסתיים בכך שהוא מלמד את התלמיד אותם הדברים שביכלתו (בחכמתו הגדולה) להשפיע אליו,

אלא צ"ל "חכם לב" באמת, לדאוג שפירותיו שמעמיד יהיו שלמים בכל הפרטים, עד שגם ענינים הנראים כטפלים וחיצוניים — כמו יתדות ומיתרים, שלכאורה א"צ להם "חכם לב" — משתדל שיהיו אצל התלמיד בתכלית השלימות.

ודוקא כאשר "גומר" את העמדת התלמיד עד לפרטים הכי חיצוניים, אז ישנה הוודאות והבטחון שהוא דבר של קיימא, ש"לא ינועו ברוח", דגם כאשר ישנם רוחות מנשבות בעולם הרי התלמיד עומד חזק על משמרתו בהתאם להוראות רבו. זהו הסימן שתלמודו של הרב חדר לפנימיותו של התלמיד, עד שלא נשאר פרט ממנו שאינו חדור בזה. וע"ד פתגם רבינו הזקן¹⁷ על הפסוק¹⁸ "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שאברהם אבינו "שמע" ציווי השי"ת בכל ציור קומה שלו, ראש גוף ורגל, עד שגם העקביים שלו "שמעו" את ציווי השי"ת.

וזה נרמז גם בדברי רז"ל¹⁹ שאין המצוה נקראת "אלא על שם הגומרה", דגם כאשר עיקר הדבר כבר נעשה, וחסר רק פרט קטן בגמרו, הרי כיון שלא נגמרה כל המצוה הרי לא נתקיימה, ומי שגומר המצוה, אף שהשלים רק פרט קטן, נקראת כל המצוה על שמו דוקא. וזהו כנ"ל, דעד שישנו כל הדבר, אינו שחסר רק פרט אחד, אלא שעי"ז חסר בהכל, כיון שאין בטחון שהדבר יעמוד איתן נגד כל הרוחות המנשבות, וצ"ל שהדבר יחדור בכל הציור קומה שלו.

ומזה גם עידוד גדול לדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, שאע"פ שאנו בדרגא של "עקביים" לגבי הדורות הקודמים²⁰, ואכשור דרא בתמי', הנה דוקא עבודתנו בגמר הבירורים, בעקביים — וכהיתדות בשולי היריעות שעל ידם נקשרות וקבועות בארץ²¹ — היא הגומרת את העבודה הנצרכת להביא את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו (אם שאין זה אלא פרט, ובפרט לגבי גודל העבודה של דורות שלפנ"ז),

ואין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה — הדור דעקבתא דעקבתא דמשיחא, שהוא הגומר "מעשינו ועבודתנו (של) כל זמן משך הגלות"²², ומביא בפועל את "תכלית השלימות. . של ימות המשיח ותחיית המתים"²², במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ויק"פ תשל"ז)