199

ח. עפ"ז יש לבאר עוד כמה שינויים בין לשון הרמב"ם ולשון אדה"ז בשולחנו:

ברמב"ם כ' "(מפני שהנפש דואבת כו') משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב"; ואילו אדה"ז כ' "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת כו' לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב", היינו שהרמב"ם הקדים "משמחין" ל"מיישבין", ואדה"ז מקדים "מיישבים" ל"משמחין":

לפי הטעם שברכת בשמים היא משום יציאת הנשמה יתירה, הרי עיקר פעולת הבשמים היא השבת הנפש — כי נטילת נשמה יתירה גורמת חלישות⁶⁵ החיות כו', ולכן צריכים להשיב הנפש; אלא שאח"כ מוסיף אדה"ז גם "משמחין אותה" — לבאר מהות השבת הנפש ע"י הבשמים, כי סו"ס אין כאן השבת הנפש ממש (שהרי אין פעולת הבשמים להשיב הנפש כמו שהיתה בשבת לפני שניטלה הנשמה יתירה) אלא רק "משמחין" את הנפש (סתם);

משא"כ להרמב"ם עיקר ענין ברכת הבשמים הוא לשמח את הנפש, היפך דאבון הנפש (צערה וכו') על "יציאת השבת", כדי שיציאת השבת תהי' מתוך שמחה, ולכן מתחיל בהעיקר — "משמחין אותה כו'".

ט. לפי ביאור זה בשיטת הרמב"ם — שברכת בשמים שייכת לעצם ענינה של הבדלה — יש לבאר בפשטות⁶⁶ טעם הדין דבליל יו"ט שחל להיות במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים⁶⁷:

במצות קידוש והבדלה דשבת כתב הרמב"ם (כנ"ל) "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן".

ולכן, כשחל יו"ט במוצאי שבת, הרי נמשך משביתת וקדושת שבת בימי היו"ט הבאים תיכף לאחרי' [ובפרט שלהלכה הרי נקטינן (וכן פסק הרמב"ם⁶⁸) שסדר הברכות בי"ט שחל להיות במוצאי שבת "מקדש קידוש יום טוב כו' ואח"כ מבדיל"] באופן שהמנוחה והשמחה דשבת נמשכות ביו"ט, ובמילא אין מקום לבשמים, כי אין כאן דאבון הנפש, אלא שמחת הנפש.

(משיחות ש"פ בהו"ב וש"פ במדבר תשמ"ה; י"ג ניסן תשמ"ו)