194

אסורין בכל מלאכת עבודה כו'"²⁵ — כי בשבת העיקר הוא ענין החיובי, המנוחה דשבת²⁶, וביו"ט העיקר הוא האיסור והשלילה].

ומהאי טעמא ביציאה משבת ליו"ט מן הדין היו זקוקים לבשמים, אלא דשמחת יו"ט ואכילה ושתי' מועילים כמו בשמים.

ד. אמנם עדיין אין הענין מתיישב בלשונו הזהב של רבינו הזקן, שכתב בשולחנו²⁷ בטעם שאין מברכים בשמים במוצאי יו"ט — כי "ביו"ט אין לאדם נשמה יתירה כלל", היינו שמוסיף על לשון התוס' (הנ"ל) תיבת "כלל".

ולכאורה, ע"פ הנ"ל שלכו"ע יש איזו מדריגה של "נשמה יתירה" גם ביו"ט — מדוע מוסיף ומדגיש אדה"ז ש"ביו"ט אין. . כלל".

ויש לומר הביאור בזה — שלדעת אדה"ז י"ל שפלוגתת הרשב"ם ותוס' היא בעצם הגדר דנשמה יתירה (ולכן, לפי שיטת התוס', אף דלא פליגי עם הרשב"ם במציאות, מ"מ, אין ביו"ט נשמה יתירה כלל).

ביאור הענין:

הטעם שהמצב דמנוחת שבת נק' בשם "נשמה יתירה" — יש לומר, משום שהמנוחה והעונג דשבת אינם ענין צדדי ועראי, אלא שהם פועלים שינוי בעצם הגברא²⁸, עד שזהו כאילו שנכנסה בו נשמה יתירה.

ויש לומר שזה מובן גם ממקור הלימוד להענין דנשמה יתירה, שנלמד (כנ"ל) ממ"ש בפרשתנו "שבת וינפש":

החידוש דפ' שבת בפרשתנו לגבי פ' שבת בעשה"ד²⁹ הוא, שבעשה"ד הגדרת מהות יום השבת היא היותו יום מובדל משאר הימים, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו', וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"³⁰; ואילו בפרשתנו הגדרת מהות יום השבת היא — "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם"³¹, "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"³².

כלומר: בעשה"ד מדובר ע"ד החפצא דיום השבת בפ"ע; ואילו בפרשתנו מבואר ע"ד פעולת השבת³³ בישראל, שביום השבת נעשה שינוי בהגברא, בבני ישראל, משאר ימי השבוע.