177

שיחה ב

א. איתא בגמרא¹: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין²) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"³. ובהמשך לזה: "רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (נשתכרו²), קם רבה שחטי' לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחיי'. לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

ולכאורה סיפור זה לפי פשוטו דורש ביאור והסברה, דאיך אפ"ל שרבה נכשל בענין של (אפילו אביזרייהו דאביזרייהו ד)שפ"ד ר"ל⁴?

בחדא"ג מהרש"א¹ מבאר שלא הי' כאן ענין של מיתה ממש (שחטי' כפשוטו), אלא "כעין שחטי', דאגברי' חמרא וכפיי' לשתות יותר מדאי עד שחלה ונטה למות". וכעין זה⁵ ביאר גם בהגהות יעב"ץ¹ — "שלא שחטו ממש. . (אלא) באחיזת עינים. . (רק) שהרואים היו סבורים ששחטו באמת. . אף ר' זירא נתפעל מהם לבש חרדה ונתעלף מרוב דאגה כו'".

אבל נוסף ע"ז שפשטות הסיפור ובפרט סיומו "למחר בעי רחמי ואחיי'"⁵ אינו מובן עפ"ז, הרי עדיין אין זה מיישב הנהגתו של רבה, דסוף סוף הזיק הדבר לבריאותו של ר' זירא (ועד ש"נטה למות"), שזהו איסור של תורה לחבול בחבירו באיזה אופן שהוא ובפרט — כנ"ל?

בתשובות החת"ס⁶ מקשר זה ששחטי' רבה לר' זירא עם דברי הגמרא⁷ "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא (שופך דמים). . אמר רבה אנא במאדים כו'".

אבל ראה יעב"ץ¹ שכותב "אבל דם ודאי לא שפך רבה, אף אם הי' במאדים", ולכאורה אין לומר שהי' אצל רבה ענין של שפיכות דמים, ח"ו. וכמבואר ברמב"ם וכו'⁸, שזה שאדם נולד בטבע (כולל מזל מאדים) מסויים אינו בסתירה לבחירה חפשית, ואדרבה, ובודאי ניתנו לו הכחות להתגבר על נטיותיו הטבעיות⁹, ובודאי שכן הי' אצל רבה.