138

גוונים)²⁵ — אלא מדגיש "ששש ומתפאר בגוונין שלו", שעי"ז מובן שכוונת התרגום ל"מין חי'".

ד. אבל עדיין צע"ק דיוק לשון רש"י "ששש ומתפאר בגוונין שלו", דלכאורה הי' מספיק "ששש" (כלשון הגמרא)²⁶, ומהי ההוספה ש(לא רק "שש" אלא גם) "מתפאר בגוונין שלו"?

ויש לומר, שבזה מרמז רש"י גם להמעלה המיוחדת שב"עורות תחשים", שאינו רק בגלל יופי הגוונים שבעורות אלו, אלא לפי שזה מדגיש את תכונת התחש, שעורות מגוונים אלו פועלים בהתחש שיתפאר בצבעיו (וזהו ענין עיקרי בו עד כדי כך, שזהו חלק משמו בלשון התרגום).

וזוהי גם המעלה והחשיבות בתרומה זו ד"עורות תחשים": מובן ופשוט, שתרומה ממין החי עולה בחשיבותה על תרומה ממין הצומח (ע"ד שמצינו בקרבנות על המזבח)²⁷, ובזה היא חשיבותם המיוחדת של "עורות תחשים" גם לגבי "עורות אלים מאדמים", לא רק לפי שבעורות תחשים היו "הרבה גוונים" (דלא כשאר הצבעים שהובא כל אחד מהם בפ"ע, תכלת וארגמן ותולעת שני כו'), אלא בעיקר משום שהגוונים הם חלק מעור התחש עצמו. דבנדבת ה"עורות אילים מאדמים" (שצבעו אותן לאחרי שכבר היו) הרי הנדבה ממין החי היא רק בנוגע לגוף העור עצמו, אבל לא בנוגע לצבע העורות; משא"כ בנדבת עור תחש, הרי גם הצבע הוא בכלל הנדבה דחי, מאחר שהצבעים הם חלק מעצם עור החי, ועד שזה נוגע לתכונת החי — "ששש ומתפאר בגוונין שלו" (כנ"ל).

וי"ל, שזהו טעם נוסף לכך שיריעות אלה היו המכסה העליון ביותר שעל המשכן²⁸ — כי נוסף על זה שיריעות אלה עלו ביופים על השאר²⁹, ועוד זאת, שאינו דומה יופי של עור צבוע לגבי יופיו ותפארתו של עור שיש בו ריבוי גוונים בטבעו ותולדתו — הנה בעורות תחשים הרי הגוונים הם חלק מתכונת "חי'", כנ"ל.

ה. ויש להוסיף ביאור בזה שמכסה עורות תחשים הי' המכסה העליון של המשכן, כי מעלה זו שבעורות תחשים, שגם הצבע שבהם הוא חלק מהחי, יש בו ביטוי מיוחד של התוכן הפנימי דכללות המשכן:

"חי" הוא רמז על הקב"ה, שנקרא "חי העולמים", לפי שהוא ית' מקור החיים של כל העולמות, ובלשון הרמב"ם³⁰ ש"