118

ונמצא שהשוכר במהותו אינו לא כשואל ולא כשומר שכר:

כשואל לא הוי, דמכיון שקיום התומ"צ שלו יש בו ענין של "תשלום" להקב"ה עבור הנאתו מן העולם, ולכן הרי זה בגדר עבודת השם, שעושה עבודתו למענו יתברך (ודלא כשואל, הדורש צרכיו בחנם, שקיום התומ"צ שלו אינו בגדר של "עבודת השם", כנ"ל סעיף ה).

אבל גם כשומר שכר אינו, שהרי השומר שכר, עצם עבודתו בקיום התומ"צ היא למענו יתברך (כי אינו נהנה בשמירתו מגוף הפקדון, ושכרו הוא בענין צדדי); משא"כ השוכר שקיום התומ"צ שלו מעיקרא הוא בגדר "תשלום", תמורת הנאתו מן העולם, ואינו למטרה של "שמירה".

ז. אלא שאעפ"כ דינו של השוכר הוא כשומר שכר, ובמילא "דיניהם (דהארבעה שומרים רק) שלשה":

סוףסוף, מאחר שגם אצל השוכר יש פעולות של "עבודת השם", לכן דינו להכלל בהסוג של "עבודת ה' (עכ"פ) שלא לשמה" כהשומר שכר⁴⁶,

ונצטווינו⁴⁷ — "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה",

דהיינו, שסוף סוף יגיע כאו"א — גם השואל (הדרגה הכי תחתונה ב"שלא לשמה") — להעבודה מאהבה, שלא איכפת לו מציאותו הוא, ועד שתהא "נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד. . ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה"⁴⁸ — "וסוף הטובה לבא בגללה"⁴⁹.

(משיחת ש"פ וישלח תשמ"ז)