117

וזהו ענין ה"שואל" (ברוחניות) שכל הנאה שלו — שנהנה מן העולם (בקבלת כל צרכיו כו') ללא "תשלום" (עבודה) מצדו.

אלא שכשם ששואל (כפשוטו) הרי הוא קונה את החפץ להתחייב באונסין מאחר שכל הנאה שלו — כך הוא ברוחניות, דמי שרוצה ליהנות מן העולם בלי כל עבודה, הרי קבלת הנאה זו גופא מחייבת אותו "להחזיר" את חלקו בעולם להקב"ה בשלימות — שזהו ע"י קיום התומ"צ שבהן תלוי קיום העולם כנ"ל — ואי אפשר לפטור את עצמו בטענת "אונס" (ואפילו לא "אונס גדול"⁴²).

ונמצא שקיום התומ"צ של ה"שואל" אינו בגדר עבודה, "עבודת השם", שענינה לחייב ולשעבד עצמו בעבודה בשביל האדון השם ב"ה, כי גבי השואל הרי זו התחייבות המסובבת מהנאתו (כמו חיובי השואל המסתעפים מזה שכל הנאה שלו, דהוי כאילו קנה את החפץ ובמילא חייב גם באונסין, והרי זה כעין חיוב כלפי עצמו⁴³).

ו. על פי המבואר לעיל בביאור דעת ר' מאיר בההפרש בין שוכר לשומר שכר יש לכאורה להוסיף ביאור גם בדברי השל"ה בביאור ענינם ברוחניות — שומר שכר הוא העובד ע"מ לקבל פרס והשוכר "הוא ע"ד האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני" — שאינם רק אופנים שונים ביחס קבלת השכר (והתועלת) של העבודה, אלא שהם סוגים שונים.

והביאור: כשם ששומר שכר ושוכר כפשוטם מחולקים זמ"ז בעצם מהותם (כנ"ל בארוכה), שהשומר שכר עיקרו הוא — שומר, שהתחייב ושיעבד את עצמו⁴⁴ לשמור חפצו של המפקיד, ובעבור זה הוא בא על שכרו; משא"כ אצל השוכר הוא להיפך, שעיקר מטרתו היא שהחפץ יימצא אצלו להנאתו, וכדי להשיגו הרי משלם דמי שכירות —

כמו כן הוא גם ברוחניות: ראשיתו ועיקרו של ה"שומר שכר" הוא — עבודת השם — היינו שרוצה לקיים רצונו יתברך ולשמור העולם למענו יתברך, אלא שעדיין לא הגיע לדרגא של "שומר חנם" (שלא ע"מ לקבל פרס) באופן שעניני שכר לא יתפסו מקום אצלו, ולכן הוא מצפה לקבל שכר עבודתו; אבל עיקרו של ה"שוכר" הוא להיפך — רצונו וחפצו הוא ליהנות מן העולם (ולקבל כל צרכיו כו'), אלא שהוא יודע ומרגיש שעליו "לשלם" להקב"ה (בעה"ב של העולם) עבור הנאה זו, ולכן מקיים תומ"צ וכו'.

[ולכן מביא השל"ה ע"ז הדוגמא ד"ע"מ שיחי' בני", שבזה מודגש שעיקר נתינת הצדקה מסובב מזה שהוא זקוק לישועת ה' — ש"יחי' בני"⁴⁵].