106

שיחה ג^*

א. איתא בירושלמי סוף עירובין: הוא הי' אומר צבת בצבת עבד¹ (הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת. קרבן העדה) צבתא קדמייתא מה הוות (צבת הראשונה מי עשאה. קה"ע) בירי' הוות (ברי' מששת ימי בראשית, שהיא מדברים שנבראו בע"ש בין השמשות¹. קה"ע). אמר רבי חנינא קומי ר' מנא ומה את אמר לה (כלומר איך אתית דבר זה לדינים שבמתני'. קה"ע), מצבתא אחת למדו כמה צבותות וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות.

בפני משה מפרש השייכות של מאמר זה לכאן, שזהו מענה (ברמז) על האיבעיא שבגמ' שם לפנ"ז, בקשר לדברי המשנה בדין הוצאת שרץ שנמצא במקדש — "רע"ק אומר מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו", ואמרו ע"ז בגמ' "הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת — כבר נראית לצאת [כלומר², כבר הי' ראוי להוציא בתחילה, ופשיטא שמוציאו אף משם, אלא דהא קמבעיא לן, אם] מצאת אחר בצדו [במקום² שנפל. . שאין חייבין עליו כרת] מוציא את שניהם [דמכיון² שהותר לזה הותר אף לזה] או אינו מוציא אלא את שנראה לצאת" [בתחילה]?

וכמענה על איבעיא זו השיב ר' מנא "דרך רמז ומשל. . דכמו מצבתא אחת למדו לעשות כמה צביתות, הכא נמי משביתה אחת למדו כמה שביתות, דמכיון שהותרה לו שבות אחת במקדש, לטלטל ולהוציא זה שנראה לצאת, מוציא עמו במקום שנפל גם את השני עמו, דמאי שנא, דכיון שהותר הותרו כמה שביתות" (הואיל ובבת אחת הן³).

אבל פירוש זה צע"ג, כי לכאורה אינו אלא רמז רחוק ביותר, שהרי אין שום קשר בין הסברא להתיר את השבות הב' — "כיון שהותרה (שביתה אחת) הותרו כמה שביתות" (שיסוד ההיתר בזה הוא — "הואיל³ ובבת אחת הן") — עם המשל "צבת בצבת עבד" (שמצבת אחת נעשו כמה צבתות)⁴.

וגם אין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי "משביתה אחת למדו כמה שביתות" — שהרי אין כאן ענין של לימוד, אלא רק היתר כולל, "דמכיון שהותר לזה הותר אף לזה".

ועוד זאת: לפירוש זה, למאי נפק"מ השקו"ט כיצד נוצרה הצבת הראשונה — הרי כדי לבאר שמשביתה אחת למדו כמה שביתות מספיק לומר אשר "צבת בצבת עבד"⁵?