ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לאבשלחשיחה ג91

91

פעה זו לבני ישראל עם קרובו, ו"באור54 פני מלך חיים".

וזוהי גם מעלתם של ישראל שהם בוחרים בהקב"ה55, היינו שמוותרים על ריבוי ההשפעה שיכולים לקבל בדוגמת או"ה, ובוחרים לקבל חיותם ושפעם מצד הקדושה דוקא, אף שהיא השפעה מדודה, מאחר שרק בהשפעה זו ישנו התענוג דלמעלה, "באור פני מלך חיים".

ח. ומעלה זו בההשפעה לישראל, באה לידי ביטוי וגילוי בענין המן:

מצד אחד אין בהמן ריבוי בכמות, אדרבה, המן ניתן במדידה הכי מדויקת, רק ליום אחד, ורק עומר לגולגולת, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר56; אבל לאידך, עומר זה ניתן "בפנים מאירות. . דרך חיבה", שבנ"י ראו בזה "כבוד אור פניו"57 (דבאור פני מלך חיים)58.

וכשם שהוא מצד ה"למעלה", שבההשפעה שמצד הקדושה מלובש התענוג דלמעלה — כמו"כ הוא מצד ישראל (מקבלי ההשפעה), שההשפעה מתקבלת אצלם באופן של תענוג. וכפי שבא בגלוי ובפשטות בהמן, דמלבד זאת שהגיע להם ללא טירחא, הרי היו טועמים במן כל טעם שהיו רוצים38, ועוד זאת, שביחד עם המן ירדו להם אבנים טובות ומרגליות59 שאין (עיקר) ענינן אלא לעונג.

ולכן לא ירד המן בשבת (אף שברכת המן למעלה היא דוקא בשבת כנ"ל), כי ענין התלבשות התענוג בהשפעה זו תכליתו לפעול בישראל ענין העונג, ולכן דוקא עי"ז שיש בשבת ברכה על השפעת המן, ה"ז פועל שלא ירד למטה לישראל ביום השבת, באופן שמנוחת ישראל ביום השבת תהי' בתכלית השלימות.

וזהו אחד הביאורים בההפרש שבין ישראל לעמים בשבת — שבנ"י מחוייבים בשמירת שבת, ואילו עכו"ם ששבת חייב מיתה60: אצל ישראל, מכיון שענין עיקרי בההשפעה שלהם הוא ענין התענוג, לכן היא גורמת ומביאה את תענוג האדם, יום מנוחה ותענוג [וכן להיפך: כדי שאיש ישראל יהי' כלי לקבל השפעה זו צ"ל ענין השביתה ממלאכה]; משא"כ אצל האומות, שהקב"ה משפיע להם "כמאן דשדי. . שלא ברצונו", נשלל אצלם ענין ה"רצון" והמנוחה, כ"א יגיעה וטירחא דוקא.

וזוהי גם ההוראה הנצחית מענין המן לכל הדורות ("משמרת לדורותיכם") — שאצל בני ישראל צ"ל יקר ההשפעה שמצד הקדושה שהיא באופן של "באור פני מלך חיים", אף אם בגלל זה צריכים לוותר על ריבוי ההשפעה שמצד ד"שדי בתר כתפוי", ודוקא עי"ז מגיעים למנוחה ועונג האמיתי,

הערות

  1. 54. משלי טז, טו.
  2. 55. ראה בארוכה אוה"ת תבא (ע' תתערב ואילך. תתרפד ואילך). ועוד. וראה גם לקו"ש חי"ט ע' 280. וש"נ.
  3. 56. פרשתנו טז, יח.
  4. 57. ל' רש"י (הובא לעיל ס"ד). וראה רמב"ן פרשתנו טז, ו (ובחיי שם, ד) ש"המן הוא מתולדות אור העליון". ע"ש בארוכה.
  5. 58. בניגוד להשליו, שלא מצינו בו מדידה כבמן (וראה בשליו דבהעלותך — יא, לב) — השפעה בריבוי, "אך לא בפנים מאירות יתננה לכם" (רש"י פרשתנו הנ"ל), וכן מצד בנ"י, שהי' רק "לאכול ולא לשובע" (רש"י שם טז, ח), בלי עונג. — וראה ע"ד החסידות לקו"ש חט"ז ע' 169 ואילך.
  6. 38. שמו"ר פרשתנו (פכ"ה, ג)[ednref_15_*]. ועד"ז בבמדב"ר פ"ז, ד. וראה יומא עה, א. רש"י עה"ת בהעלותך יא, ה ד"ה את הקשואים. שם, ח ד"ה וטחנו.
  7. 59. יומא עה, סע"א.
  8. 60. סנהדרין נח, סע"ב. [edn_15_*] ) ולהעיר מדעת ר"א שם, ד"אף דבר לא הי' אומר בפיו אלא חושב בלבו מה שנפשו מתאוה כו'", דמשמע דמיד כש"חושב בלבו", "הי' טועם (באכילתו) מה שהי' מתאוה". שזהו עוד יותר מה"מהירות" שע"י "מטה אהרן" (קרח יז, כג. ועיין לקו"ת ס"פ קרח), שהיתה שהיית זמן (וכן הי' צ"ל הנחת המטה לפני ה'). וי"ל כי במציאותו של המן (למטה) כבר היו בפועל "כל מעדני עולם" (ל' הבמדב"ר שבפנים ההערה) ומחשבת האדם לא באה אלא לגלות טעם זה (משא"כ במטה אהרן שהי' צ"ל השפעה והמשכה מלמעלה, אלא שהיתה באופן של מהירות).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.