88

לצאת ללקוט), ונמצא שלא עברו בנ"י על ציווי ה'²⁹.

[וכוונת הדיבור "עד אנה מאנתם גו'" היא (לא שבנ"י עברו על ציווי ה', כ"א) רק שהיו מחוסרי אמונה, דמכיון שראו שהקב"ה נתן להם לחם משנה ביום הששי באמרו הטעם בפירוש שביום השביעי "לא תמצאוהו בשדה. . לא יהי' בו"³⁰, אין מקום לצאת לשדה למצוא מן].

ותמוה — מאחר שכבר אמר להם משה ד"שבת קודש לה' מחר", הרי נאסרו לצאת ללקוט המן בשבת מפני איסור הוצאה (ואף שלא מצאוהו בשדה, הרי הוציאו את הכלים כנ"ל)?

וע"פ הנ"ל יש לומר: ע"ד הפשט, הציווי על שמירת שבת בשלימותה לא בא עד מ"ת, ומה שכאן אצל המן נאמר להם "שבתון שבת קודש לה' מחר" — אין זה ציווי על שמירת שבת בשלימותה, כ"א אך ורק על שמירתה בענינים השייכים ללקיטת המן והכנתו³¹. ולכן, מכיון שבתחילה נאמר לבנ"י רק ע"ד איסור אפי' ובישול²⁰, לא נאסרו (עדיין) בהוצאה מרשות לרשות וכו', והיו מותרים ע"פ דין לצאת וכו', ורק כאשר ה' אמר בפירוש "שבו איש תחתיו אל יצא גו'" נאסרו בזה.

ד. נמצינו למדין, שאין הפירוש שאיסורי שבת הם שגרמו שהמן לא ירד בשבת (שהרי בעת תחילת ירידת המן עדיין לא נאסרו ישראל במלאכת שבת זו), אלא להיפך: תוכן ענין המן הוא שגרם שתנתן לישראל מצות השבת (עכ"פ במלאכות השייכות ללקיטת המן והכנתו).

בפשטות הי' אפשר לבאר זה ע"פ פרש"י עה"פ³² "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' למען אנסנו הילך בתורתי גו'" — "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט", הרי שאחד מנסיונות המן (שה' המטיר לחם מן השמים "למען אנסנו") הי' בענין לקיטתו בשבת.

אבל הא גופא טעמא בעי: מהי ההסברה לזה שנסיון המן הי' דוקא בענין השבת? ובמיוחד (ע"פ הנ"ל) שזאת תהי' הסיבה שניתנה אז השבת לישראל.

שעכצ"ל שתוכן ענין המן קשור עם תוכן ענין השבת.

וי"ל הביאור בזה:

לעיל עה"פ³³ "ובקר וראיתם את כבוד ה'" פרש"י ש"הלחם ששאלתם לצורך בירידתו לבקר³⁴ תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא".

שמזה מובן, שמלבד כללות החידוש שבנתינת המן — שהי' "לחם מן השמים",