71

ונשיא הדור, לכן הרי הוא כולל את כל הדור כאחד, ובלשון רש"י¹⁴ "משה הוא ישראל וישראל הם משה. . שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל". ואחדות זו דישראל (כפי שהם כלולים במשה) הריהי באופן שלמעלה מהתחלקות, כי הנשיא (כשמו) מנושא ומובדל מן העם, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"¹⁵, ולכן, האחדות דישראל כפי שהם כלולים בו היא באופן שלמעלה מהתחלקות, אנשים נשים וטף בשווה, ע"ד "השוה¹⁶ ומשוה קטן וגדול".

ולכן, ע"י שפתח משה רבינו את שירת בנ"י, שאמירת השירה שלהם באה על ידו ובכוחו, ה"ז פעל שאמירת השירה ע"י "כל הדור" תהי' בהשתוות גמורה (כפי שהם כלולים במשה¹⁷), כאיש אחד, "בלא. . השתנות והפרדה".

ויש לומר, שזוהי כוונת המכילתא עה"פ "אז ישיר משה ובני ישראל" — "משה שקול כנגד כל ישראל וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה": כדי לבאר יתור הלשון בכתוב ("משה ובני ישראל", אף שמשה הוא בכלל בנ"י) הי' מספיק לכאורה לבאר ש"משה שקול כנגד כל ישראל"¹⁸, ומזה שנקט במכילתא (לא רק ש"משה שקול כנגד כל ישראל", אלא) גם ש"ישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה", משמע, שכוונת המכילתא לפרש שמשה ובנ"י השתוו באמירת השירה¹⁹. וי"ל שהשתוות זו באה מצד זה שבנ"י הרגישו ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה", שכולם נכללים במציאותו של משה (וזהו מה שמאחד אותם בהתאחדות גמורה ועושה אותם למציאות אחת).

וזוהי כוונת סיום דברי המכילתא "וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה", שאמירת השירה על ידי (פתיחת) משה ("משה הוא ישראל") פעלה על ישראל שיהיו "שקולין כמשה", היינו שהם דומים ומתאחדים באמירת השירה עם משה (כיון ש"ישראל הם משה").

ג. ולפי הקדמה זו יש לבאר את שלש הדיעות הנ"ל באופן אמירת השירה:

כיון שאמירת השירה היתה צריכה להיות באופן מיוחד, שיאמרוה כולם באחדות גמורה, לכן לכו"ע (א) פתיחת השירה היתה על ידי משה (הפועל האחדות וההשתוות דכל ישראל)²⁰, (ב) אמירת השירה עצמה על ידי ישראל היתה באופן שהתאחדו עם (שירת) משה, כי הרגישו שכל מציאותם היא משה, "ישראל הם משה" (תכלית האחדות דישראל); והפלוגתא היא במידת ואופן שייכות דאמירת השירה של ישראל למשה רבינו: