26

השינוי. וכדאיתא בירושלמי²⁷ ש"חותמו של הקב"ה אמת"²⁸ שבג' האותיות א'מ'ת', הנה הא' ראשונה שבאותיות, מ' — אמצעיתן, ות' — אחרונה שבאותיות, כמ"ש²⁹ "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", והיינו, שענינה של "אמת" הוא, שנמצא בכל מקום — בתחילה אמצע וסוף — בשווה ובלי שינוי, וכמ"ש³⁰ "אני ה' לא שניתי" (וזהו הפירוש "אין אלקים", שאין שום העלם והסתר³¹ מצד שם אלקים, מדת הדין והצמצום).

וזוהי הבחינה אם הגיע האדם למצב של יציאה אמתית מכל מיצרים וגבולים — כאשר עבודתו היא למעלה משינויים. כלומר, שלא משנה כלל באיזה ענין הוא עסוק: בלימוד התורה, בעבודת התפלה, בעשיית מצוות, או בעשיית דברי רשות שלו לשם שמים — שבכל דבר ודבר עבודתו היא מתוך אותו ביטול המוחלט לרצונו ית', בלי שינוי.

שהכח לזה הוא ע"י שמאיר אצלו שם הוי', "מדת אמתית שלי" ("אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים"), שזה פועל אצל האדם ביטול כזה, שאינו נתפס ומוגבל בפרטי ציורי העבודה, אלא בכולם מאירה אצלו נקודת הביטול להקב"ה, למעלה מהגבלה ושינוי.

[וע"ד תורת הבעש"ט³² עה"פ³³ "שויתי ה' לנגדי תמיד" — "שויתי לשון השתוות", ש"הכל שוה אצלו" ועובד את ה' "בכל כחו" ו"בכל האופנים"³⁴ — ש"השתוות" זו אצל האדם באה מזה ש"הוי' (הוא) לנגדי תמיד", דכאשר שם הוי' מאיר אצל האדם באופן גלוי, ה"ז פועל "השתוות" בכל עניניו].

ז. כשם שהוא בנוגע לגאולת מצרים — כך הוא בנוגע לגאולה העתידה לבוא, שתוכן ענין הגאולה אינו רק גאולה גשמית, וגם לא גאולה רוחנית סתם (גאולה מהיצר הרע), אלא — גילוי שם הוי'.

וזהו גם עומק כוונת הרמב"ם בסיום ספרו, בתיאור מצב העולם "באותו הזמן" — ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר³⁵ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים":

בתחילת³⁶ ספר היד, כשמבאר הרמב"ם המצוה דידיעת ה', לא הזכיר שם הוי' בפירוש³⁷ וכתב רק "לידע שיש שם מצוי ראשון"³⁸, ואילו כאן מדגיש הרמב"ם "לדעת את ה'", וכן הביא הכתוב "מלאה הארץ דעה את ה'", והיינו מפני שאז תהי' הידיעה בשם הוי', ובזה גופא —