ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לאשמותשיחה ג18

18

ב"עקידת יצחק" (כשחבש אברהם את חמורו) נצטווה — "והעלהו שם לעולה"26, ומ"מ לא הסס אברהם אבינו לרגע למלא את ציווי ה', ואדרבא "נזדרז למצוה" ועד שחבש את חמורו "בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו"27.

ומזה מובן בכ"ש וק"ו בנדו"ד, אף שיש בזה נטילת "גדולה" (ונוסף לעצם נטילת הגדולה — אפשר שיבוא לידי קפידה אצל אהרן, או שעכ"פ לא יתרצה ויקבלו בלב שלם) — איך שצ"ל קיום ציווי השם במילואו ובשמחה ובלב שלם.

ובשייכות לטענה הב' "שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד" — רמז לו הקב"ה "והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו", היינו שאין הם שני ענינים וגאולות נפרדות, אלא שהגאולה העתידה על ידי מלך המשיח, הריהי המשך לגאולה זו דיצי"מ שעל ידי משה, והגאולה העתידה והתגלות מלך המשיח תלוי' בכחו של משה28 ופעולתו בגאולת מצרים.

ה. ע"פ הנ"ל יש לבאר גם כמה דיוקי לשונות ברש"י:

א) בענין הא' כתב "הוא החמור שחבש אברהם", ובענין הב' כ' "הוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו". ולכאורה כשם שגבי אברהם נקט ע"פ לשון הכתוב ("ויחבוש את חמורו"), כך הו"ל לנקוט לשון הכתוב גבי משיח "רוכב על חמור", והל"ל "והוא שעתיד מלך המשיח לרכוב עליו" (ע"ד לשון הפדר"א13).

ב) בפדר"א שם "שעתיד בן דוד לרכוב עליו", ואילו רש"י שינה וכתב "מלך המשיח".

והביאור בזה:

נת"ל (ס"ג), שבפדר"א כוונתו למנות את כל מעלותיו של החמור שחבש אברהם אבינו לעקידת יצחק, ש"הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות. . הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים. . הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו", ולכן הסתפק בלשון הכתוב שנאמר בו "עני ורוכב על חמור", וכינהו בשם "בן דוד":

משא"כ כוונת רש"י כאן היא (כנ"ל) לבאר הקשר דחמור זה לנדו"ד, וכנ"ל שבחמור המיוחד הזה נרמזת התשובה על סירובו של משה — וזהו דיוק לשון רש"י בשני הפרטים (כנ"ל):

בענין הא' כתב רש"י "הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק", כי בזה בא לבאר שקיום ציווי ה' צ"ל בלי חשבונות, כנ"ל, ודבר זה מודגש בעיקר בזה שאברהם אבינו בעצמו חבש חמור לעקידת יצחק (כנ"ל), שזה מורה על זריזותו ושמחתו לקיים ציווי השם (אהבה מקלקלת השורה27);

ובענין הב', שבו כוונתו להדגיש איך שהגאולה העתידה לבוא היא המשך לשליחות זו לגאול את בני ישראל ממצרים, לא מספיק לומר סתם "שעתיד בן דוד לרכוב עליו", כי לשון זו אין בה משמעות מיוחדת בקשר לגאולת ישראל, שהרי אפשר שבן דוד ירכוב עליו בכלל (לא בתור מושיעם של ישראל). דאף שגם זה מורה שהוא חמור מיוחד, שבן דוד רגיל לרכוב על חמור זה דוקא, מ"מ אינו שייך לענין הגאולה דוקא;

הערות

  1. 26. וירא כב, ב.
  2. 27. פרש"י עה"פ שם כב, ג.
  3. 28. להעיר מהידוע שמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון (ראה שמו"ר פ"ב, ו. זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי). וראה ביאורו — לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 98 ואילך.
  4. 13. פל"א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.