12

ו. ההסברה בזה:

בלשון הרע — ג' ענינים, בכללות³⁰:

א) היזק חבירו ע"י לה"ר, כמובן בפשטות, ו"אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת כו'"³¹.

ב) מציאות וגילוי הרע שבאדם, שלכן הוא מספר בגנות חבירו כו'.

ג) הדיבור דלשון הרע (מה שאחד מדבר על חבירו), גם אם אין רצונו להזיקו, אפילו כשאין כוונתו לספר בגנותו ואינו מדבר בשנאה³², כ"א עצם הדיבור אודות הרע שבחבירו, פעולתו הלאטובה של חבירו (וכיו"ב) — מורה ומדגיש את הפירוד והחילוק בין אחד לשני.

והנה, בב' הפרטים הראשונים שבלה"ר דומה הוא לשאר חטאים: כשם ששאר חטאים (בדעות, במדות או במעשה) אינם פוגעים בבחירתו של הקב"ה בישראל, מאחר שהבחירה היא מצד הבוחר ולא מצד מעלתו של הנבחר, כן הוא בלשון הרע, שאינו פוגע בבחירת הקב"ה;

אבל זה שלשון הרע גורם לפירוד ומחלוקת, ה"ז בסתירה לבחירה זו. הבחירה היא בהמציאות דעם ישראל, עם אחד. כלומר: אף שבחירת הקב"ה אינה בגלל המעלות (הרוחניות) שבבני ישראל, כ"א אך ורק מצד בחירתו ית' החפשית — מ"מ, צ"ל "חפצא" של עם ישראל שבו היא הבחירה³³; וכאשר יש פירוד בין אחד לחבירו (בהנהגה חיצוניות עכ"פ) חסר במציאותה של החפצא ד"(עם) אחד".

וזהו פירוש דיוק דברי חז"ל שדאגת משה היתה מזה ש"יש ביניכם לשון הרע" (דהיינו אמירתם למשה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי") — (ולא הדגישו הפרט דהלשנה לפרעה) — כי זהו עיקר המונע להגאולה: עצם הדבר שבן ישראל אינו נמנע מלדבר לשון הרע על איש אחר מבנ"י מורה על הפירוד שיש בבנ"י; ולכן זה דוקא (גם אם לא הי' מלשין עליו בפני פרעה) עורר דאגתו של משה ו"אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל".

ז. ועפ"ז י"ל, שגם תוכן דברי ר"ה (הנ"ל ס"ג) "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים כו'", הוא מטעם הנ"ל, היינו שזה נוגע לבחירה הכללית דהקב"ה בעם ישראל — אלא ששם המכוון הוא מצד ההבדל של בני ישראל מהמצריים, ואילו כאן העיקר הוא מצד האחדות דבנ"י כשלעצמם.

והביאור:

כל ד' דברים אלו "שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע