5

כפל הלשון, שבסוף מאמרו חוזר עוה"פ "אע"פ שלא הכהו (נקרא רשע)"³⁶ — להדגיש, שאיסור זה אינו שייך להכאת חבירו, אלא הגבהת יד (להכות) כשלעצמה היא האיסור, "אע"פ שלא (שאין המשך, לא) הכהו"].

משא"כ להמדרשים, שתוכן הענין דהרמת יד על חבירו הוא, שזוהי (התחלת הפעולה של) הכאת חבירו, לכן מוסיפים "מרים ידו להכות חבירו", "הפושט ידו לחבירו להכותו".

[ועפ"ז אתי שפיר זה שגם הטור מוסיף תיבה זו — "והמרים ידו על חבירו להכותו" (שליתא בגמ' כנ"ל)³⁷ — שהרי לדעת הטור החומר דהגבהת ידו על חבירו הוא מפני שזוהי התחלת פעולת הכאת חבירו³⁸ (אע"פ שלהיותה רק התחלה אין עליו דין רשע, כנ"ל)].

אמנם גם שני המדרשים הנ"ל יש ביניהם חילוק יסודי:

בשמו"ר ההדגשה היא — "מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חבירו. . נקרא רשע", והיינו שהמדובר באותו גדר של קריאת שם רשע הנפעל על ידי הכאת חבירו עצמה, והחידוש שבמדרש הוא, שהתחלת קריאת שם זה היא "משעה שאדם מרים ידו להכות חבירו", כאילו שבהגבהת ידו הוא מתחיל להכות את חבירו. וזהו כשיטת הב"י (בפירושו על הטור), שהמגבי' ידו על חבירו הוי מגוף הלאו דחובל (ומכה) חבירו, כנ"ל.

משא"כ בתנחומא ובמדב"ר שסתם "הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע", ומביא פרט זה ביחד עם עוד ג' ש"נקראו רשעים" — אין הכוונה לדין והלכות רשע, אלא ע"ד האגדה, כמו שאר הג' שנמנו במדרש שם שנקראו רשעים, שלא הובאו להלכה שנפסלו לעדות ולשבועה. וזהו כדעת הטור, כנ"ל.

ה. ויש להוסיף ביאור בשיטת הרמב"ם, שעצם הגבהת היד על חבירו יש בו איסור:

תכלית בריאת האדם ה"ה "לשמש את קונו"³⁹, על ידי קיום התורה והמצוות, בכל אבר ואבר שבו לפי ענינו (וכמבואר בפרטיות בס' חרדים — חלוקת המצות לפי אברי האדם).

והנה "יד" מורה על ענין הנתינה⁴⁰. וי"ל שזהו עיקר תכלית בריאת היד — להשתמש בה לנתינה (להשפעה, חסד — מה הוא גמ"ח אף אתה כו'⁴¹); אבל