4
ידו על חבירו הוי לאו מדאורייתא (ועד שקס"ד שחייב מלקות), שלדעתו ה"ז משום הלאו דחובל בחבירו26 — כיצד אפשר לומר שעבר על לאו זה כשחבירו לא נחבל על ידו?
וי"ל (בדוחק עכ"פ) שס"ל שזהו חידוש התורה בלאו דהכאת חבירו (שלא מצינו דוגמתו בשאר איסורים): אע"פ שאזהרת הלאו עצמו, היא הכאת חבירו (בפועל) — "לא יוסיף גו' להכותו"27 — בא הכתוב "ויאמר לרשע למה תכה רעך" ("למה הכית לא נאמר אלא למה תכה") לגלות על הלאו דהכאת חבירו28, שגם בתחילת פעולת ההכאה, דהיינו הגבהת היד על חבירו29 (ואף שלא המשיך בפעולה זו וחבירו לא הוכה) כבר עבר30 על לאו זה31.
ד. ויש למצוא מקור לג' שיטות הנ"ל בשינויי לשונות חז"ל בג' מקומות שהובא ענין זה דהמגבי' ידו על חבירו:
א) בגמ' הלשון (כנ"ל סעיף א): "המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".
ב) בשמות רבה פרשתנו32 נאמר: "ויאמר לרשע. . הכית לא נאמר אלא תכה מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".
ג) בתנחומא33 ובמדבר רבה34 איתא: "ארבעה נקראו רשעים, (אלו הן) הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. . והלוה ואינו משלם. . ומי שיש בו עזות פנים. . ומי שהוא בעל מחלוקת".
כלומר: בגמ' נאמר סתם "המגבי' ידו על חבירו", ואילו במדרשים אלו בא בהוספה והדגשה "מרים ידו להכות חבירו", "הפושט ידו לחבירו להכותו".
וע"פ הנ"ל יש לומר, שלדעת הש"ס האיסור הוא בעצם מעשה הגבהת היד על חבירו (כנ"ל בדעת הרמב"ם), ולכן לא נאמר בש"ס "להכותו"35 [ובזה יומתק
הערות
- 26. דפשיטא דמ"ש "ויאמר לרשע למה תכה רעך" אינו לשון ציווי, לאו. וראה שו"ת חוט השני שם.
- 27. תצא כה, ג.
- 28. ואולי זוהי כוונת הסמ"ע (שבהערה 18) "אסמכוה אקרא".
- 29. להעיר מהשקו"ט במפרשים בסוגיא דכתובות (לא, א) "הגבהה צורך אכילה. . הגבהה צורך הוצאה". וצ"ע אם היינו ממש ככאן, אף שבשניהם אינה אלא הכנה להפעולה ולא הפעולה ("לא הכהו"). ויש לחלק, כי בגמ' שם מדובר שלפועל נעשית כל הפעולה (האכילה, או ההוצאה), אלא שאנו דנים מאימתי מתחיל החיוב, אם מעצם פעולת האכילה (הוצאה) עצמה, או כבר מההכנה להפעולה; משא"כ בנדו"ד שמעולם לא בא לידי הפעולה עצמה (שהרי "לא הכהו"). ועוד. ואכ"מ.
- 30. אבל מובן הטעם שאין בזה חיוב מלקות (ראה פוסקים שנסמנו בהערה 22) — כי לענין חובל בחבירו אין כאן מעשה (ראה גם חכמת שלמה לשו"ע חו"מ סל"ד שם, בהשמטה שנדפסה בסוף הסימן).
- 31. ומה שדוקא באיסור זה דהכאת חבירו נפסל תיכף בתחילת הפעולה כשחבירו עדיין לא נפגע, ולא אמרינן כן בגניבה וגזילה וכיו"ב — י"ל כי הכאת חבירו היא כולה מעשה של רשעות, מבלי כל ריוח לעצמו, ולכן החמירה תורה באיסור זה שחל עליו תוקף האיסור מהתחלת הפעולה.
- 32. פ"א, כט.
- 33. קרח ח.
- 34. קרח פי"ח, יב. וראה גם פסיקתא דר"כ פ' ביום השמיני עצרת.
- 35. אבל להעיר, שלפי תרגום העליר וקאפח בסהמ"צ להרמב"ם שם, הובא שם מאמר הגמ' בלשון "כל המגבי' ידו על חבירו להכותו" (אבל בגמ' לפנינו ליתא. ובדק"ס לסנה' שם לא הובאה גירסא כזו. וגם בס' היד לא הובאה תיבת "להכותו").
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.