3

הוא ל"ת דאורייתא²¹ (וכן משמע מפשטות לשונו, שמספקא לי' אם לוקה או לאו²² — כמ"ש "ואם המגבי' כו' אינו לוקה צ"ל כו'").

ונמצא ששלש שיטות יש בפירוש מאמר ר"ל: א) שלא נאמר בתור הלכה ופס"ד כ"א ע"ד האגדה. ב) שזהו איסור גמור דרבנן. ג) שעובר בל"ת דאורייתא (ועד שקס"ד לומר שחייב מלקות).

ג. ונראה לבאר יסוד פלוגתא הנ"ל — שתלוי בהגדרת האיסור ד"מגבי' ידו על חבירו" — שיש לפרשו בשני אופנים:

א) הגבהת ידו על חבירו ה"ז התחלת הפעולה של הכאת חבירו. וזהו החידוש בהדין דהמגבי' ידו על חבירו נקרא רשע, דבהתחלת (כזו ד)פעולת ההכאה — כבר "נקרא רשע".

ב) אין האיסור מצד צער והיזק חבירו המוכה על ידו, אלא מצד המגבי', שעצם הגבהת היד על חבירו היא פעולה אסורה.

כלומר: האיסור דהכאת חבירו או גם המגבי' יד עליו (כמו כל האיסורים שבין אדם לחבירו) יש בו ב' חלקים: א) מצד הנפעל — היזק וצער לחבירו. ב) מצד הגברא (הפועל) — הנהגה (מדה) רעה של המגבי' והמכה.

וזהו החילוק בגדר ה"רשעות" ד"מגבי' ידו על חבירו": לאופן הא' הרי זה רק משום שפעולה זו (הגבהת היד) היא הכנה והתחלה של פעולת הכאת חבירו; משא"כ לאופן הב', שגדר ה"רשעות" הוא הנהגה (מדה) מגונה וכיו"ב של המגבי', הרי הגבהת היד עצמה היא מעשה רע, ולכן מצד הנהגה זו עצמה נקרא רשע²³.

ויש לומר שזהו טעם הפלוגתא, אם הא דהמגבי' ידו על חבירו נק' רשע הוא רק ענין חמור מדברי אגדה או שהוא הלכה ואיסור וחל עליו דין רשע (ופסול לעדות ולשבועה) — ובהקדם:

כלל הוא²⁴ בדיני התורה (מלבד ע"ז כו') שאין מענישים על מחשבה. ועפ"ז אינו מובן בנדו"ד, אם האיסור הוא "הכאת חבירו" — למה "המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע"?

ואע"פ שכאן היתה לא רק מחשבה, אלא גם מעשה של הגבהת היד — מ"מ, הרי אין בזה מעשה דהכאת חבירו.

ויש לומר, שזהו טעם השיטה דהא ש"נקרא רשע" אינו דין רשע להלכה (לפסלו לעדות ולשבועה) — כי אין אדם נפסל לעדות ולשבועה על ידי הגבהת יד.

אבל לדעת הרמב"ם "הרי זה רשע" — כי ס"ל כאופן הב' הנ"ל, שעצם הגבהת היד ה"ז דבר האסור²⁵, וא"כ עשה מעשה אסור.

אלא שעפ"ז צ"ע סברת הב"י שהמגבי'