277

להענינים כפי שהם בשרשם ומקורם, עצם התורה — "סתים דאורייתא" (פנימיות התורה) שמתקשרת עם "סתים דקוב"ה"²¹, עד לעצמותו ומהותו ית'.

ונוסף לזה י"ל, ש"מעינותיך" קאי על האדם המפיץ — שהתעסקותו בהעבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" צ"ל לא רק בכחות הגלויים שלו (כפי שנמשכו כבר משרשם ומקורם), שאז התעסקותו בזה היא במדידה והגבלה, אלא גם בכחות הנעלמים שלו כפי שהם כלולים בשרשם ומקורם בעצם הנפש ("מעינותיך"), שאז התעסקותו בזה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

ה. "חוצה":

בכללות מציאות העולם יש שני חלקים: "פנים" ו"חוץ". ובכל אחד מהם כו"כ דרגות: מפנים שבפנים עד לחוץ שבחוץ, עד ל"חוצה" שאין חוצה ממנו. ומזה מובן גם בנוגע ל"חוצה" בנדו"ד, שיש בו כמה דרגות: לגבי בחינת "מעינותיך", גם הענינים דקדושה (אפילו דרגות נעלות בקדושה, אבל למטה מבחי' "מעינותיך") נקראים בשם "חוצה"; ויש "חוצה" כפשוטו — ענינים שהם מחוץ לגבול הקדושה, ובהם עצמם יש ג"כ כו"כ דרגות, עד ל"חוצה" שאין חוצה ממנו.

ו"חוצה" בלשון התורה (תורת אמת) פירושו — "חוצה" בלי כל הגבלות²², הכולל גם "חוצה" שאין חוצה ממנו (ע"ד "למטה מטה עד אין תכלית"²⁰); והיינו, שהעבודה ד"יפוצו מעינותיך" צריכה להיות בכל הדרגות ד"חוצה", עד ב"חוצה" שאין חוצה ממנו.

ו. ויש לומר, שג' ענינים אלה תלויים זה בזה:

כאשר התעסקות האדם בלימוד והפצת תורת החסידות היא ב"עצם" הנפש שלו, שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי גם התורה שמלמד ומפיץ — היא בלי הגבלות, עד שלא נשאר אצלו שום ענין (גם הענינים הכי נעלים בהתורה, עד ל"עצם" התורה) שאינו מתפשט לחוץ; וגילוי עצם הנפש (ועי"ז — עצם התורה) נעשה ע"י החוצה — כמבואר בהמשך ההילולא²³, שבכדי לנצח את המלחמה ("שהנצחון נטוע ומושרש בעצם הנפש למעלה יותר מכחות הגלויים שבנפש"), "מבזבז (המלך) כל סגולות האוצרות דהון יקר הנאסף והנקבץ במשך כמה שנים מדור אחר דור, ואשר מעולם