261

ונפלא הדבר, שדוקא בשלש תקופות אלו האמורות, היתה פריחת תורה בעל פה (בשלביה השונים), אשר לא רק שלא הקילה ח"ו בעניני תורה ומצותי' — אלא אדרבה, הסיסמה היתה, ובלשון אנשי כנסת הגדולה, עשו סייג לתורה.

כנ"ל — גם בזה אין תירוץ על הקושיא (הבאה מתוך כאב לב נשבר). וכבר מלתי אמורה וכ"פ, שבכלל אין מקום בהגיון לקושיא מנברא על בורא, שהרי אין כל ערך ביניהם, ובמילא גם לא בשכל הנברא ל"שכלו" של הבורא.

ומכש"כ וק"ו, מילד קטן, שאין כל מקום שיקשה על הנהגת חכם גדול בא בשנים, אף שלפני זמן מה — גם חכם זה, הי' ילד קטן, והילד קטן באפשרותו להעשות חכם גדול, ואולי עוד יותר גדול, מזה שמקשה עליו, וק"ל.

לכתבה אודות מקום הסתדרות בעתיד — בודאי שהנוחיות ואופני הסתדרות לאישים בגיל מסוים — מצויים יותר בארצה"ב מאשר במדינות אחרות ובסדר יציב יותר, ובמנוחה יותר. ובנוגע לסביבה של אנשי תרבות (ואוי ואבוי לתרבות בפ"ע, "עצמאית" — ושואה הנ"ל תוכיח) ואוירה של תורה וכו' — אין אפשריות גדולה מאשר בניו יארק מקום שני מיליון וחצי מאחב"י כן ירבו. אלא שבכל מקום צריך חיפוש וכו' וגם כאן כן הוא.

(ממכתב כ"ח אייר, תשכ"ז)

... בטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה בחיי היום יומים שתהא מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים וקיום מצותי' עליהם נאמר וחי בהם, שנוסף על העיקר שכן הוא ציווי הקב"ה, הרי זה גם הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך להאדם.

ואך ברצונו תלוי זה.

לכתבו אודות שאלת צדיק ורע לו וכיו"ב — הרי מיסודי האמונה תחית המתים — והטוב שבשנים הרבות ההן די ו ה ו ת ר לקבל שכר בעד עבודת כל שני חיי עוה"ז.

(ממכתב כ' אד"ש, תשמ"ו)