193

בעניני העולם. דהצורך בענין הנדר הוא כי כח זה שבנשמתו הי' בהעלם; והחכם מגלה בו כח זה של הנשמה, באופן שנתברר שהנדר בטעות יסודו, שלא הי' יודע אמיתית כחו, אבל "אילו הי' יודע" והי' בגילוי כח זה מעיקרא לא הי' נודר, אלא הי' עוסק בבירור וזיכוך העולם].

ח. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר החילוק בין פעולת החכם ע"פ דרך הפשט לכמו שהיא ע"פ הלכה:

הלימוד ע"ד הפשט — כנגד עולם העשי'⁵⁵ — הוא בהתאם לדרגא פשוטה ונמוכה בעבודת האדם, ולכן ע"פ פשט, פעולת החכם היא רק בגדר "הפרה" (כנ"ל בארוכה), לפי שאדם כזה אינו ראוי עדיין להתעלות לדרגא כזו שצריך להתעסק בדברים גשמיים באופן של "בכל דרכיך דעהו".

אבל ע"פ הדרוש וההלכה בתורה שבע"פ, שזהו בהתאם לאדם שהגבי' א"ע למעלה מעולם העשי' והפשט⁵⁶, בדרגא זו יכול להיות היתר נדרים, שהחכם פועל בהאדם שיוכל להעלות הדברים גשמיים לעבודת ה'.

ובעומק יותר יש לומר — דזה שע"פ הלכה חכם מתיר נדרו של כאו"א מישראל, בלי הבדל (גם מי שהוא בדרגא נמוכה בעבודת ה') — הוא לפי שזהו כחו של חכם אמיתי, שיכול להמשיך כח עליון בכאו"א מישראל, להעלותו לדרגא עליונה יותר (שלא לפי ערך מצבו מצ"ע). וזהו הרמז בלשון חז"ל⁵⁷ ש"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו"⁵⁸ — דזה שחכם יכול להתיר נדר של כל איש ישראל הרי הוא דבר "פורח באויר", שהוא דבר שנשאר למעלה ומובדל מהאדם הנודר, ואין בו (בהנודר) על מה ש"יסמוך" כח זה של החכם, שיותפס בו באופן פנימי.

משא"כ ע"פ פשוטו של מקרא — כנגד עולם העשי' — כיון ש"אין להם על מה שיסמוכו", אין כח זה של החכם (להתיר הנדר) יכול לפעול בפועל בהנודר (שאינו בדרגא זו).

וזהו הביאור (הפנימי) בזה, שגם לפי פרש"י (שהחכם מפר הנדר) צריך החכם לומר בלשון "התרה" (ולא בלשון הפרה) — כי זה שהחכם רק מפר הנדר, הוא רק מחמת מצבו של הנודר, שאינו "כלי" לכחו של החכם, ולכן פעולת החכם בו היא רק גדר של הפרת הנדר; אבל מצד החכם הרי כחו הוא שיכול להתיר הנדר, ולכן לשונו של החכם היא — התרה.

(משיחות ש"פ מטו"מ וש"פ דברים תשמ"ח)