188

ולכן בכלל אין רש"י צריך לפרש מהיכן יודעים היתר נדרים, כי אין צורך ללימוד על זה, דפשוט שאם נתגלה שהנדר הי' בטעות, הנדר בטל מעיקרו, ומתחלה לא חל ע"ז החיוב ד"לא יחל דברו"²¹. והחידוש בהפרשה הוא רק בהפרת נדרים ע"י האב והבעל, שאינו ע"י פתח חרטה כו', וע"ז בא עיקר פרשת נדרים כאן.

ג. ועפ"ז מובן זה שלא הביא רש"י הדרש "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" כי ע"פ פשש"מ, לא רק שאין צורך בלימוד זה, אלא שדרש זה אינו מתאים לתוכן ענין התרת נדרים — כי ההתרה אינה תלוי' באחרים שהם פועלים התרת הנדר.

ואף גוף הדרש "לא יחל דברו. . אבל אחרים מוחלין לו" אינו מתאים לענין ההתרה ע"פ פשטות, שהרי רש"י פירש "לא יחל דברו, כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין"²², וא"כ אין מקום (עכ"פ ע"פ פשט) לדרוש "אבל אחרים עושין אותו חולין"²³ (היינו שיכול לחלל דברו)²⁴ — כיון שגדר ההתרה ע"פ פשט הוא גילוי מילתא שמעיקרא לא הי' ("דברו") דיבור של נדר.

[וגם לפי פירוש הראשונים²⁵ בלשון הש"ס "אבל אחרים מוחלין לו" — "מחילה ויחל הכל ענין אחד שלשון לא יחל לא יתיר, והענין כמתיר הקשר שחוזר הענין כאילו לא הי'. . וזהו שאמרו שחכם עוקר הנדר מעיקרו ומחילה ג"כ שעושה את החוב או החטא כאילו לא הי'" — שמפרש שענין המחילה הוא כמו התרת הקשר, והיינו שהי' קשר ועכשיו מתירו (אלא שלאחרי ההתרה הרי הוא (מעתה) כאילו לא הי') — הרי כיון שיש כאן פעולה של ביטול והתרת הנדר מעכשיו²⁶, לא יתכן הלשון "אחרים מוחלין לו" לפירוש הנ"ל (ברש"י) בגדר התרה, שאין זה שנתחדש עתה הביטול, באופן שעכשיו הוא כאילו לא הי', אלא שהוא דבר שבסברא, היינו שאין זה כמו מחילת חוב, אלא גילוי מילתא שלא הי' כאן נדר מעולם].

ד. ברם, ביאור זה יש לו מקום בדרך ההלכה שבפירוש רש"י, אבל לא בביאור פרש"י עה"ת לפי פשוטו, שהרי לא מצינו בפשוטו של מקרא חילוקי אופנים דהתרת נדרים ע"י חכם אם ב