160

ועפ"ז מובן, דכשחל ת"ב או א' משאר ד' הצומות ביום השבת, דאין עצב בה³⁷, הרי זה שאי אפשר להתענות בו אינו מבטל הענין שיום זה הוא "יום רצון", ואדרבה, שהרי שבת מצ"ע הוא ג"כ יום ועת רצון, חמדת ימים אותו קראת³⁸.

כלומר: הנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ה"ז שבועת שוא³⁹, כי בימים אלו אסור להתענות והוא נשבע לבטל את המצוה — כי המדובר הוא בפעולת הגברא שיתענה; אבל ימים שמלכתחילה נקבעו ע"פ תורה לימי תענית, צום הרביעי וצום החמישי וכו', כאשר הם חלים בשבת — הרי אף שהגברא אי אפשר שיתענה ביום זה, מ"מ החפצא דהיום (תענית), שהוא יום רצון לה'⁴⁰, במקומו הוא.

וזהו דס"ל לרבנן, שגם כשחל יום הצום בשבת, ישנם ב' הענינים, יום תענית בתור יום רצון, שהוא ביום השבת, ומעשה האדם שביום הצום שנדחה ליום א'.

ה. ויש לבאר זה בעומק יותר, ע"פ המבואר בכ"מ⁴¹ בנוגע לתענית דיום הכפורים (מ"ע מה"ת — וי"ל שהוא אבוהון דכולהו תעניות) שענינו — "לחיותם ברעב"⁴², והיינו שמה"רעב" דיוהכ"פ גופא נמשכת חיות להנשמה (ועד "שהחיים שלהם הוא מבחי' הרעב גופא מה שהם רעבים וצמאים אליו ית'"), וזה מחי' גם את הגוף כפשוטו.

והיינו דהחיות הנמשכת להאדם ביום התענית ע"י הרעב, היא חיות נעלית יותר מהחיות שעל ידי אכילה ושתי', כי כל מהותה הוא חיות דקדושה (שהרי אין בו אכילה ושתי' וכו', והאדם עסוק רק בעניני קדושה — ובזה הוא חיותו ביום זה)⁴³; וי"ל דמיום הכפורים נמשך הענין ד"לחיותם ברעב" (חיות להנשמה מהרעב גופא) גם לשאר הצומות (שמדברי קבלה).

והנה גם בשבת האכילה והשתי' אינה דומה לאכילה ושתי' דימות החול, שע"ד הרגיל והרוב — מתענג האדם מאכו"ש גשמיים והתענוג שלו הוא תענוג דחול, משא"כ אכילת שבת, שמצוה לענגו, הרי האכילה והתענוג הם קדושה ומצוה⁴⁴.