146

מסור לבני אדם, שבשכלם יכריעו שענינים מסוימים אלה ביהדות הם חובה, משא"כ ענינים אחרים — אלא כל פרט ופרט שבתורה, עד לחידוש של תלמיד ותיק, ואפילו מנהגי ישראל שנתחדשו בדורות האחרונים (ונתקבלו ברוב תפוצות ישראל⁶) — ה"ה חלק מתורתנו הקדושה, שהיא תורת ה', תורה מן השמים, שניתנה למשה מסיני⁷ (כי אפילו מנהג ישראל — תורה הוא⁸).

ומזה מובן, שמי שמקיל בחומרות ומנהגי ישראל שנתתקנו והונהגו בדורות האחרונים, בחשבו שהם "מעשה בני אדם", ואשר ע"כ אין הוא מחויב לקבלם על עצמו — הרי אין התנגדותו בנוגע לאיזה ענינים פרטים של "יהדות" וחסר הוא מעשים אחדים, אלא שזהו בניגוד ממש לעיקרי היהדות, שכולה אינה מעשה בני אדם, אלא כל פרט ופרט שבה הוא דת שגילה השם על ידי עבדיו — חכמי ישראל שבכל דור ודור⁹.

[ולא עוד, אלא ש"שיטה" זו — לחלק בין עניני תורה שבע"פ המיוסדים על תורה שבכתב (היינו, הענינים שלמדו חכמים ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן) או שהם הלכה למשה מסיני, ל"הגזירות והתקנות והמנהגות"¹⁰ שנתחדשו ע"י חכמי ישראל¹¹ שבכל דור ודור — ה"ה פתח¹² לכפירה ר"ל בהעיקר שהתורה שבעל פה היא כולה מן השמים¹³].

ג. ויש לומר, שהצורך בהדגשה זו, "חיזוק התורה" לפני חיזוק היהדות, הוא בגלל המשך הענין בהוראה זו — "(חיזוק התורה והיהדות) בכל אתר ואתר לפי ענינו":

אילו הי' חיזוק התורה והיהדות רק ב"עיר מלאה חכמים" וכיו"ב — אין צורך בהדגשה הנ"ל, דפשיטא אצל כאו"א שכל מהות היהדות היא היותה תורת השם; אבל כיון שהמדובר הוא בחיזוק היהדות "בכל אתר ואתר לפי ענינו", יש צורך לשלול טעות, שהיהדות ניתנה להשתנות ח"ו וח"ו לפי תנאי הזמן והמקום. ועוד זאת, הרי יש "אתר" שאנשיו רחוקים מאד מיהדות ואא"פ להשפיע עליהם שיקבלו על עצמם עול שמירת כל התורה כולה לכל פרטי', באופן ש"ענינו" של "אתר" זה דורש להסתפק (לפי שעה) בהשתדלות על מנת שיקיימו (רק) מצוות אחדות (וכיו"ב).

ולכן, כאשר עוסקים בחיזוק היהדות "בכל אתר ואתר לפי ענינו", צריכים לזכור תמיד (ההקדמה) שקודם חיזוק היהדות בא "חיזוק התורה", שה"יהדות"