139

ומשמעות פירושו, שהתואר "חייבים" כאן הוא כעין "בלתי ראויים" לקבלת חסדי השם, והיינו שהמברך מודה ומשבח להקב"ה על עשיית חסד זה עמו אף שאינו ראוי לכך ("אע"פ שאיני הגון")⁷.

אמנם במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל מפורש⁸, דהזכרת "חובה לעצמו" ענינה "שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה והוא בעצמו מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו".

ויש לומר, ששינוי זה לגבי מ"ש הבית יוסף נוגע להבנת תירוץ השאלה "למה נשתנה נוסח ברכה זו (ברכת הגומל) מברכת הנסים":

את"ל שאמירת "הגומל לחייבים" כוונתה רק להודות לה' על הטובה שנעשה עמו אע"פ שאינו ראוי לכך — תמוה, אמאי לא תיקנו לשון זה גם בברכת הנסים?

ולכאורה, כלפי לייא: ברכת הגומל אין חיובה דוקא על הצלה שבאה על ידי נס, ואדרבה, הארבעה שצריכים להודות הם במצבים שע"פ טבע יכולים לצאת מהם בשלום (שלכן אין הם חייבים גם בברכת הנס אא"כ ניצלו על ידי נס מיוחד כו'⁹), משא"כ ברכת הנס חיובה הוא על נס היוצא ממנהגו של עולם¹⁰.

וא"כ, אם בהצלה טבעית יש להודות להשם על שגמל עמו טובה זו "אע"פ שאיני הגון" — כש"כ וק"ו כשמודים להקב"ה על שידוד מערכות הטבע, שהי' צריך להוסיף בההודאה ההדגשה שנעשה לו הנס "אע"פ שאיני הגון".

ג. לכאורה יש מקום לחלק בין ברכת הגומל לברכת הנס:

ברכת הגומל היא מברכות הודאה, שמודה ומשבח לה' על הטובה שהגיעה לו, ולכן יש מקום להוסיף "הגומל לחייבים טובות", מכיון שזה מפליא יותר את החסד שנעשה עמו (שלמרות שאינו הגון מ"מ נעשה עמו חסד זה);

משא"כ ברכת הנס היא מברכות הראי' — שמברך על ראיית המקום שנעשה שם הנס, היינו שהברכה היא על עצם עשיית הנס במקום זה (המראה על גדלותו ית' שביכלתו לשדד מערכות הטבע), ובמילא אין מקום להוסיף הפרט ד"הגומל לחייבים" השייך להאדם שאירע עמו נס זה, ולא לעצם עשיית הנס.

אבל [לבד זאת, שכאשר הנס נעשה לשאינו ראוי י"ל שזהו נס גדול יותר, הרי] חילוק זה אינו מוכרח, כי מלשון