118

ממעל ממש³⁶, ולכן רק להם יש יחס "בערך מה" לגבי הקב"ה, המשלח, ועד שהם "כמותו דהמשלח ממש".

[וזה מרומז גם במרז"ל "מה אתם בני ברית כו'"³⁷ — שכל בנ"י הם "בני ברית" עם הקב"ה, שזהו עצם מציאותו של איש ישראל (השווה בכאו"א בישראל) שהוא נכלל ב"בני ברית", דהיינו הקשר והברית בין ישראל ואביהם שבשמים].

ומכל זה למדנו הוראה בפועל בעבודת השם:

גם מי שעבודתו עדיין בדרגא הפחותה ביותר, שהוא מציאות בפ"ע ורק שעשייתו היא עבור השם, מ"מ, מכיון שעצם מציאותו היא "כמותו דהמשלח ממש", יש ביכלתו — ולכן צריך הוא — להכניס גם בעבודתו זו חיות מעצם נפשו.

ז. והנה אע"פ שדברי רב אשי (דיש שליחות לנכרי, וכמשנת"ל טעם הדבר, דס"ל שאין השליח צ"ל "כמותו דהמשלח") נדחו להלכה עד שאמרו "ברותא היא" — מ"מ, מזה גופא שגם דבריו הוכנסו בתורת אמת, עכצ"ל שיש גם להם מקום³⁸.

וי"ל הביאור בזה — בעבודת האדם:

בעבודת האדם לקונו ישנו עילוי כשהשליח הוא מציאות בפ"ע (נפרד מהמשלח)³⁹ — כי אז יש בעבודתו בגלוי המעלה ד"קב שלו", ואמרז"ל⁴⁰ שע"פ טבע בריאתו "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", וכמו שרואים במוחש, דכאשר הרגשת האדם ביחס לדבר מסויים היא שזהו ענין הנוגע לו ה"ז מעורר אצלו יגיעה גדולה יותר, וכן יש לו בזה יותר תענוג⁴¹ וכו'.

וכן בעבודה רוחנית, דכאשר עבודתו היא באופן שאינו מרגיש את מציאותו וחושב רק אודות המשלח [או אפילו בדרגא הפחותה בשליחות, שנחשב לעשיית השליח אלא שעשייתו היא בשביל המשלח], ה"ז יכול לגרום לחלישות בענין היגיעה.

ולדוגמא: כאשר התייגע בכל כחו, ומ"מ הענין לא נשלם עדיין, שאז אפשר שיעלה במחשבתו, דמכיון שהוא עשה את כל אשר ביכלתו, והענין ה"ה של ה"משלח" (הקב"ה), הרי הוא את שלו עשה, והשאר — ישלים המשלח.

ולכן יש מעלה בהרגשה שישנה מציאות השליח, אשר דבר השליחות נמסר לו וזהו ענין שלו, ובמילא הדבר נוגע לו במיוחד.

[וכידוע המשל בזה — מהחילוק שבין מסירותו של פקיד או שכיר העושה ענין באמונה, למסירותו של בעל הבית באותו ענין: הפקיד, מכיון שעושה מלאכתו באמונה עובד ככל יכולתו בכחות הגלוים, ואח"כ הולך לעסקיו במנוחה, מכיון שבאמת עשה כל המוטל עליו; משא"כ הבעה"ב — שאינו יכול לישון במנוחה, אף אם עשה ככל יכולתו,