40

ומורגש, מ"מ הרי זה בגדר מילתא דעבידא לאגלויי, שכ"א מישראל מזמן לזמן מאירה אצלו נפש זו דקדושה, מתעוררת בו ומאירה בזמני רצון בשנה (או ע"י בתקול מלמעלה כידוע⁵²),

אלא העדות דס"ת היא על הקשר העצמי דישראל עם עצמותו ית' שהוא דבר הנעלם, אמנם קיים בכ"א מישראל בכל מצב שהוא.

ועפ"ז מובן גם דיוק לשון הרמב"ם "הוא העד הנאמן": בהברית בין הקב"ה וישראל על שמירת התורה ומצות הרי כאשר חסר ח"ו בקיום התומ"צ פוגע בהברית⁵³; משא"כ הקשר העצמי בין ישראל והקב"ה הרי הוא דבר נצחי לעולם⁵⁴ ובאיזה מצב שהוא של בנ"י, ולכן "הוא העד הנאמן".

ח. עפ"ז יש לבאר ג"כ (בפנימיות הענין) דברי הרמב"ם בהמשך ההלכה, שלאחרי דין זה מסיים (הלכות ס"ת) "ויכבדהו כפי כוחו אמרו חכמים הראשונים⁵⁵ כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".

דלכאורה יש לדייק בפרטי הלשונות:

א) ענין זה שהאדם מכבד את התורה בשביל שכר (שיהא "גופו מכובד על הבריות") אינה דרגא נעלית בעבודת השם — שה"ז עבודה שלא לשמה⁵⁶. ותמוה: היתכן שלאחרי אריכות הביאור ע"ד מעלתו וגדולתו של ספר תורה, שיש בו "דברים שבלוחות הברית", "הוא העד הנאמן כו'", יסיים הרמב"ם בענין התועלת והשכר שיגיע לאדם עי"ז ומזה שהוא מכבד את התורה?

ב) וגדלה התמי' — שבשכר גופא, בחר הרמב"ם בהשכר ד"גופו מכובד על הבריות", היינו שהמדובר כאן לא בכבוד רוחני (השייך לנשמתו של אדם), אלא ש(גם) גופו (הגשמי) יהי' מכובד על הבריות [וי"ל שזהו גם הדיוק "גופו מכובד על הבריות", כלומר המדובר כאן בכבוד שיכבדוהו בריות בעלמא⁵⁷ (ולא בעלי תורה ומעלה), שהכבוד הבא מ"בריות", שאין להם מושג בענינים רוחניים, שייך לגופו של האדם] — ואיך מתאים לסיים כל הלכות ספר תורה בשכר זה?!

וע"פ הנ"ל יש לומר, שאין כוונתו להודיע השכר שמגיע להאדם ע"י שמכבד את התורה, אלא שזה בא בהמשך למ"ש הרמב"ם לפנ"ז שהחפצא של תורה פועלת על הגברא, מפני ש"הוא העד הנאמן לכל באי עולם".

והביאור:

עדות היא על דבר הנעלם — בכדי לגלות דבר נעלם זה; וכן בעניננו, שס"ת מגלה את הקשר העצמי של ישראל וקוב"ה, עד שעי"ז ניכרת חשיבותם של ישראל בגלוי "לכל באי עולם".

ובהמשך לזה כותב הרמב"ם (ומסיים הלכות ספר תורה) ב"עדות" זו של ס"ת,