14

"לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש", היינו שלא השפיע קרח על כל השבט אלא על מספר מועט בשבט ראובן גופא.

ומטעם זה מפרט רש"י "דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש" ולא כתב סתם "לכך לקו מהם עם קרח ועדתו" — שיש לומר, שבזה שצירף "דתן ואבירם" לה"מאתיים וחמשים איש" בחדא מחתא, כוונתו להדגיש תוכן וענינה של שכינות לרשע, שפועלת ומשפיעה על מהותם של האנשים השכנים אליו, דכשם שפשוט ש"דתן ואבירם" לא רק נגררו אחרי מחלוקתו של קרח, אלא הם היו בעלי מחלוקת בטבע⁴³, כך נפעל בהמאתיים וחמשים איש ע"י השכינות לרשע, שנעשו בעלי מחלוקת⁴⁴.

ז. אלא שלכאורה משנת"ל, שלפי התנחומא ענין השכינות הוא רק פעולה חיצונית לענין עונש לחוד, צ"ע — שהרי מפורש בתנחומא שם לענין סמיכות דגל מחנה יהודה למקום חניית משה ואהרן: "מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכינו אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, יהודה שנאמר⁴⁵ לא יסור. . ביששכר כתיב⁴⁶ ומבני יששכר יודעי בינה. . ומזבולון מושכים בשבט סופר⁴⁷ על שהיו שכיניו כולם נעשו בני תורה", הרי שהשכינות פעלה בהם גופא, ש"נעשו גדולים בתורה. . בני תורה"?

ויש לומר, שלדעת התנחומא יש חילוק בין שכן טוב לשכן רע, דשכינות לרע פעולתה רק חיצונית (בנוגע לעונש, או לכל היותר שהשכן יגרר אחריו), משא"כ בשכן טוב — ש"מדה טובה מרובה כו'"⁴⁸ — פועלת השכינות גם על מהותו של השכן, שנשתנה לטוב, ולכן כותב התנחומא ש"אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה".

ואולי יש לומר, שגם לשיטת רש"י יש מעלה בשכינות לטוב לגבי שכינות לרע (דמרובה מדה טובה כו')⁴⁹, שלכן השכינות דדגל מחנה יהודה למשה ואהרן