238

ותוקף רגש זה נתעורר אצל יוסף כשיעקב אמר לו להוליכו להקבר בארץ כנען במערת המכפלה, שזה מדגיש את גודל המעלה שבקבורה במערת המכפלה, עד שבגלל זה מטריח את יוסף (ובפרהסיא ואף שנהג בו כבוד) להוליכו לשם — ה"ז מגדיל ביותר את הרגשת החסרון אצל רחל שלא זכתה להקבר שם.

וכדי לבטל רגש זה מלבו של יוסף, אמר יעקב "ואני בבואי גו' ואקברה שם גו'", וכפרש"י שיעקב הסביר ליוסף "שע"פ הדבור קברתי' שם שתהא לעזרה לבני' כו'".

ומתורץ בפשטות הטעם שהוצרך רש"י להביא דברי אגדה אלו, ולא פירש כהפשטנים הנ"ל (ס"א) — כי לפירושם אין כאן אלא דברי התנצלות שיעקב לא הי' אשם בזה, ואין בדברים אלו כדי לבטל מה שב"לבו" של יוסף; ורק ע"פ דברי אגדה אלו יש טעם לכך שרחל נקברה בדרך, "שתהא לעזרה לבני' כו'", ועוד (ועיקר?) זה מדגיש מעלה מיוחדת ברחל (שהיא דוקא הביאה הבטחת הקב"ה "ושבו בנים לגבולם"), וכדלקמן, ולכן יש בזה תשובה מספקת המסלקת את הרגש הזה שבלב.

ביאור הדבר:

זה שקבר יעקב את רחל בדרך "ע"פ הדבור. . שתהא לעזרה לבני' כו'", אין הכוונה בזה שנגרע מרחל בשביל טובת בני', אלא אדרבה, כיון שזהו גאולת בני' של רחל — ה"ז טובת ואושרה של רחל, ודאי שרחל עצמה היתה מסכמת לכך ודורשת זה²³.

ויש לומר, שזוהי כוונת רש"י בהביאו את הכתוב "(והקב"ה משיבה) יש שכר לפעולתך נאום ה'" — ואינו מזכיר שום פעולה של רחל — כי כוונתו לזה גופא שנקברה בדרך, שזהו כדי "שתהא לעזרה לבני'", דזה שהקב"ה ציווה את יעקב לעשות כן הוא משום שזה הוא רצונה וחפצה של רחל. בסגנון אחר קצת: בקשת הרחמים של רחל דוקא יש בכוחה להביא את ההבטחה "ושבו בנים לגבולם", בזכות "פעולה" זו, שהיא מוכנה לוותר על המעלה דקבורה במערת המכפלה כדי "שתהא לעזרה לבני'".

ג. עפ"ז יש לבאר (עכ"פ בפנימיות הענין) המשך הכתובים, שדבר זה אמר יעקב ליוסף בהמשך לדבריו אודות אפרים ומנשה

[וכבר תמהו במפרשים²⁴ — דהו"ל ליעקב להקדים דברי התנצלות אלו לבקשתו לפנ"ז, כשהשביעו "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם"²⁵, ולא במעמד זה שבו לא הזכיר כלל ע"ד קבורתו בארץ כנען (אלא רק דברי ברכה²⁶, ואשר אפרים ומנשה יכנסו לחשבון שאר השבטים ליטול חלק בארץ²⁷)]

דיש לומר שבזה רמז לו הטעם ש"שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם"²⁸:

זה שגם בנים שנולדו בארץ מצרים ("עד בואי אליך") נכנסים "בחשבון שאר בני"²⁹, הוא מפני זכותה של רחל, דכיון שהיא היתה מוכנת להקבר בדרך (שלא ביחד עם יעקב) כדי "שתהא לעזרה לבני'", לכן זכתה, שבני בנה³⁰ שנולדו "בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה (לא בסמיכות ליעקב) — לי הם".

ד. והנה איתא בגמ'³¹ על פסוק זה "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל", ש"אין אשה מתה אלא לבעלה", ומבואר בחדא"ג מהרש"א, שמאמר זה בא בהמשך למ"ש בסוגיא שם לפנ"ז³² אודות "אשתו ראשונה" ("אשת נעורים"), כי זה שאמר יעקב "מתה עלי רחל", "אף שהיו לו נשים אחרות", היינו מפני ש"לא מצא קורת רוח רק בה שהיא אשתו ראשונה³³ ועקרת הבית" [וכמובא גם בפרש"י עה"ת³⁴ שרחל היתה "עקרת הבית", וכן איתא במדרש³⁵ ש"רחל היתה עיקרו של בית", ועד שבגלל זה "נקראו ישראל על שמה"].

וע"פ הנ"ל יש לומר, ששני הענינים שבכתוב זה (א) התנצלותו של יעקב על שקבר את רחל בדרך, כדי "שתהא לעזרה לבני'", (ב) הדיוק "מתה עלי רחל", המדגיש שהיא היתה "עקרת הבית" — שייכים זל"ז³⁶. כי תכונה זו שמצינו ברחל — הוויתור על מעלת עצמה (להיות קבורה עם יעקב אבינו במערת המכפלה) כדי "שתהא לעזרה לבני'" — היא היא התכונה העיקרית שישנה בכל אשה כשרה בישראל, שתפקידה להיות "עקרת הבית".

ביאור הענין:

אף שהכלל "אני נבראתי לשמש את קוני"³⁷ חל על אנשים ונשים בשוה, מ"מ קיים הבדל בין האיש והאשה³⁸, שעיקר ענין של עבודת השם של האיש הוא — עסק התורה והתפלה וקיום כל המצות, ובזה נכללה (כיון שצריך לעסוק בדרך ארץ ועסק הפרנסה³⁹ —) גם עבודתו "בכל דרכיך דעהו"⁴⁰ ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁴¹; משא"כ בנוגע לנשים — פטורות ממ"ע שהזמ"ג⁴² (וכן פטורות מתלמוד תורה⁴³), כיון שצ"ל עסוקות בצרכי הבית (כמבואר בראשונים⁴⁴ שמטעם זה אשה פטורה ממ"ע שהזמ"ג — לפי שצרכי הבית עלי').

ואולי י"ל שבזה ניכרת מעלת הנשים: באנשים, עיקר ענין עבודת ה' שלהם הוא באופן גלוי, ולכן עבודה זו יכולה לגרום לרגש של שביעת רצון ("שמח בחלקו"⁴⁵) ומזה — לרגש של ישות (עכ"פ