235

הוראה (גם) לבניו בכל הדורות והמקומות בהיותם בגולה, שהרגש והיחס להגלות צ"ל בשתי תנועות הפכיות:

מחד גיסא על כאו"א מבנ"י לדעת שאין להם לירא ולפחד מהגלות, כי מכיון ש"לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל. . אבינו מלכנו ית' הגלנו מאדמתנו ושלחנו בגלות"⁴⁹, הרי מובן שניתנו לנו כל הכחות הדרושים להתגבר על כל המניעות והעיכובים כו' שבזמן הגלות ולעבוד עבודתו ית' כדבעי. ויתירה מזו — דוקא על ידי העבודה בגלות, מבלי להתחשב בכל ההעלמות וההסתרים על קיום התומ"צ והמלעיגים כו', באה לידי גילוי גדלותם ותוקפם של בנ"י — "לגוי גדול אשימך שם" (כמבואר בכ"מ⁵⁰).

אמנם מאידך, ביחד עם שלילת היראה מן הגלות, צריכים להרגיש את ה"מיצר" וצער של הגלות — היינו שהיחס למצב הגלות לא יהי' ח"ו ברגש של שלוה ומנוחה, אלא, אדרבה — בתנועה של צער תמידי ע"ז שבנ"י אינם נמצאים במקומם האמיתי — כ"א כבנים שגלו מעל שולחן אביהם⁵¹; ולא רק הבנים וכנס"י נמצאים בגלות ובשבי' כו', אלא כדברי ה' ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה"⁵², שכינתא בגלותא.

ושני הרגשים אלו — העדר היראה מן הגלות והרגשת צער הגלות — תלויים זה בזה: כח זה באדם, להתרומם למעלה מן הגלות עד שלא יירא ויפחד ממנו, בא ונמשך מההרגש וההכרה שאין הגלות מקומו האמיתי, והוא מצטער על המצאו בגלות ומשתוקק תמיד לצאת ממצב הגלות ולשוב למקומו האמיתי. והשתוקקות זו גופא מגבי' אותו למעלה מן הגלות, עד שאין לו שום יראה ופחד מההעלמות והסתרים שבגלות.

וזוהי ההוראה למעשה מפירוש רש"י זה: אם בתחילת ירידת יעקב למצרים הי' מצטער על שנזקק לצאת לחו"ל, עאכו"כ שצריך האדם להצטער על מיצר הגלות בזמננו אנו, לאחרי כל הצרות שעברו על כלל ישראל במשך זמן הגלות, עד לזמננו עתה, בדרא דעקבתא דמשיחא;

וצער זה (ש"מיצר" לו) צריך כ"א מישראל לבטא ולגלות ע"י צעקתו להקב"ה "עד מתי קץ הפלאות"⁵³, "עד מתי גו' יחרף צר"⁵⁴, ולדרוש וכו' את הגאולה מהקב"ה, כמדובר פעמים רבות⁵⁵ ממדרשי חז"ל, ומדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים אשר מפיהם אנו חיים,

וצעקה ודרישה זו עצמה מזרזת ומקרבת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, "ואנכי אעלך גם עלה"⁵², במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ויגש תשמ"ו)