233

יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" — אעפ"כ כאשר הגיע לגבול א"י, בעמדו לצאת לחו"ל בפועל — הי' מיצר ומצטער על הבפועל, שנזקק לצאת לחוצה לארץ בפועל.

ואף שמיד בצאתו ממקומו (מחברון) ידע שהוא עתיד לצאת מן הארץ — מ"מ, אינו דומה הצער ע"י הידיעה שסופו לצאת, להצער בעמדו לצאת בפו"מ, וכנראה במוחש.

[ע"ד דברי ריב"ק שהובאו בפרש"י לעיל³⁵ — "שהקב"ה רואה את הנולד. . נולד לך בן זכר מימיך. . שמחתי ושימחתי את הכל. . ולא היית יודע שסופו למות. . בשעת חדותא חדותא"].

ו. אמנם עפ"ז גדלה התמי' עוד יותר — מהו ההמשך "כי לגוי גדול אשימך שם":

מאחר שבירידתו למצרים לא הי' יעקב מתיירא פן יתערבו בניו בגוים וכיו"ב, אלא הצטער על שהי' נזקק לצאת לחוצה לארץ, א"כ מה תועיל הבטחה זו — "כי לגוי גדול אשימך שם" — להפיג צערו על יציאתו לחו"ל, כנ"ל?

ויובן זה בהקדם ביאור הטעם והסיבה לצערו של יעקב על שהי' נזקק לצאת לחו"ל — דלכאורה אינו מובן: כשהלך יעקב לחרן, אל בית לבן, לא נאמר³⁶ שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל³⁷?

וליתר ביאור:

כבר נתבאר במק"א³⁸ שבפשוטו של מקרא לא מצינו שהאבות היו זהירים מלצאת מא"י לחו"ל. דעם היות שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה³⁹, וכמפורש בפרש"י⁴⁰ בנוגע לאברהם שקיים גם גזירות ושבותין דרבנן — מ"מ לא היו נזהרין באיסור יציאה מן הארץ⁴¹.

וטעם הדבר, כי (ע"ד הפשט) בזמן האבות לא היתה א"י מובדלת עדיין בקדושתה משאר הארצות⁴², ויתירה מזו — בזמנם לא הי' שינוי עדיין גם בבעלות הארץ (שתהי' בבעלות עם ישראל).

ומה שפרש"י ציווי השם ליצחק⁴³ "אל תרד מצרימה — שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך", הרי: א) הי' זה רק אצל יצחק שהי' "עולה תמימה",