232

מצרים היא התחלת קיומה של גזירת בין הבתרים.

[לכאורה הי' אפ"ל שפירוש זה קשה לאומרו, לפשש"מ, בלשון "אל תירא", מאחר שאין זה משנה את הידוע לו שזהו קיום גזירת הקב"ה. אבל אין זה תירוץ מספיק, שהרי רש"י הי' יכול לפרש (כמו שהוא מפרש בלאה"כ, כנ"ל) שיעקב הי' מיצר ע"ז שמעתה מתחיל זמן של "ועבדום וענו אותם". וכמובן, דגם כאשר יודעים שהגזירה היא רצונו של הקב"ה, בכ"ז ה"ז ענין המעורר צער].

ה. וי"ל הביאור בזה:

בפסוקים שלפנ"ז מסופר כבר ע"ד החלטתו של יעקב לרדת למצרים: "ויאמר²⁸ ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות"; ועוד יותר — שכבר התחיל לרדת "ויסע ישראל וכל אשר לו גו'"²⁹ — ומכיון שכן תמוה, מהו תוכנה של אמירה זו "אל תירא מרדה גו'", שמשמעה שיעקב הי' עדיין בספק ומפחד לירד למצרים³⁰? אמירה זו היתה מתאימה לפני החלטתו לירד למצרים³¹, ועכ"פ קודם שהתחיל לירד בפועל.

ולכן מפרש רש"י ש"אל תירא מרדה מצרימה" אין פירושו שהי' ירא ומפחד להתחיל, אלא "לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת כו'", היינו שהי' מצטער על הפעולה שהי' עושה בפועל.

אמנם אינו מובן:

מדוע נתעכבה הבטחה זו ד"אל תירא מרדה גו'", שבאה להפיג צערו, עד לאחרי ש(נסע ממקומו, ו)הגיע לבאר שבע — ובמילא כל הזמן ההוא הי' יעקב בצער³²?

ועכצ"ל שכאן (בבאר שבע) נתחדש איזה ענין, שבגללו הוצרך אז יעקב ל"נחמתו" של הקב"ה בהבטחתו אל תירא גו'. ולכן מפרש רש"י שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ, ולא על הירידה למצרים בפרט.

והביאור בזה:

באר שבע היא מקום הגבול³³ — העיר האחרונה בדרומה של א"י, שממנה יוצאים לחו"ל. ולכן אע"פ שהליכתו מתחילה היתה ע"מ לצאת מהארץ ולרדת למצרים, ונסיעתו זו היתה מתוך שמחה וכו', כמ"ש³⁴ "ויאמר ישראל רב עוד