230

למפורש בקרא שיעקב ירא "מרדה מצרימה";

ודוקא רש"י, שלא בא לפרש אלא פשוטו של מקרא, לא הזכיר כלל מדאגתו לרדת מצרימה, כ"א אך ורק הצער כו' על היציאה (מן הארץ) לחו"ל!

[ואין לתרץ דהחשש "שאין יראת שמים ביניהם (בארץ מצרים)" אינו ע"פ פשוטו של מקרא — כי כבר מצינו לעיל דוגמתו בנוגע למצרים בפשש"מ: על דברי פרעה לאברהם⁹ "הנה אשתך קח ולך" פירש"י "לא כאבימלך שאמר לו¹⁰ הנה ארצי לפניך אלא אמר לו לך ואל תעמוד שהמצרים שטופי זמה הם"¹¹].

זאת ועוד: לפי פרש"י צ"ע, איך מתיישב המשך הכתוב, שהקב"ה הסיר את צערו של יעקב ע"י שהבטיח לו "כי לגוי גדול אשימך שם":

לפי' הפרקי דר"א הנ"ל שיעקב הי' ירא לירד למצרים מפני שאין יראת שמים ביניהם וחשש שלא יתערבו בניו בין המצרים¹² וילמדו ממעשיהם כו'¹³, מובן, שכאשר אמר לו הקב"ה "לגוי גדול אשימך שם" נחה דעתו, כי בזה הבטיח לו שלא יתערבו ביניהם.

אבל לפי פרש"י, שיעקב הי' מיצר על שנזקק לצאת לחו"ל — אינו מובן: איך הופג צערו זה של יעקב ע"י ההבטחה "כי לגוי גדול גו'", שאינה שוללת לכאורה סיבת צערו?

ג. לכאורה יש לבאר, דהטעם לכך שרש"י אינו מפרש שיראתו של יעקב לרדת מצרימה היתה מחמת העדר יראת שמים ביניהם כו' — הוא:

כשאמר יוסף לאחיו¹⁴: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו גו' רדה אלי גו' והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך גו' כי עוד חמש שנים רעב", הודיע ליעקב שיקבע עבורו מקום מיוחד במצרים לגור שם — "וישבת בארץ גושן גו' וכלכלתי אותך שם". דפשטות המשמעות¹⁵ שיהי' להם מקום לגור בפני עצמם¹⁶.

[וכפי שהי' בפועל — ע"פ פשוטו ש"מ¹⁷ "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עלי'", "בארץ גושן אשר שם בני ישראל"¹⁸, היינו שגרו