ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לויגששיחה ג229

229

שיחה ג

א. בפסוק¹ "ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" מעתיק רש"י התיבות "אל תירא מרדה מצרימה" ומפרש "לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".

בפירושו זה מחדש רש"י שני ענינים (לגבי פשטות משמעות הכתוב):

(א) בכתוב נאמר "אל תירא", ורש"י משנה וכותב "לפי שהי' מיצר" — והרי "ירא" ו"מיצר" הם שני הרגשים שונים (אף שיש בהם צד השווה).

[וכדמצינו בכתוב לעיל² "ויירא יעקב מאד ויצר לו", ובתרגום שם "ודחיל. . ועקת", כלומר: "יראה" היא רגש של דאגה³ ממאורע בעתיד שאפשר שיזיק לו; ו"מיצר" מורה על רגש של דוחק וצער ועגמת נפש⁴, ומתאים גם בקשר לצרה ודאית שבהווה⁵ או שבעבר].

(ב) בכתוב מפורש "(אל תירא) מרדה מצרימה", ואילו רש"י משנה וכותב "על שנזקק לצאת לחוצה לארץ", היינו יראתו היתה (לא מהירידה למצרים, המפורשת בקרא, כ"א) מהיציאה מן הארץ, ואין הפרש לאיזה מקום הוא יוצא, למצרים או לארץ אחרת.

וי"ל ששני השינויים תלויים זב"ז: הירידה למצרים (לארץ חדשה בכלל, ובפרט למצרים, וכדלקמן סעיף ב) מעוררת היראה (ודאגה); והיציאה מא"י (לחוצה לארץ) אינה מעוררת יראה, אלא צער ("הי' מיצר").

אבל צ"ע: מנ"ל לרש"י להוציא את הכתוב מפשוטו?

ב. מקורו של פרש"י זה הוא (לכאורה) בפרקי דר"א⁶, וז"ל: "שמע יעקב על יוסף שהוא חי והי' מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה בתוכה ואלך אל ארץ בני חם⁷ בארץ שאין יראת שמים ביניהם".

ותמוה מאד:

הרי גם הפדר"א (בפירושו ש(הוא גם) ע"ד הדרש) לא הסתפק בחשש היציאה מהארץ לחוד — שהי' יעקב "מהרהר כו' איך אעזוב ארץ אבותי כו'" — אלא ממשיך שהרהר ודאג גם על מקום הליכתו "ואלך אל ארץ בני חם בארץ שאין יראת שמים ביניהם"⁸, והיינו בהתאם

הערות

1. פרשתנו מו, ג.
2. וישלח לב, ח.
3. ורש"י רגיל להשתמש בלשון דואג דאגה בפירוש לשון "תירא" בכתוב — ראה לדוגמא: לך טו, א. וראה רש"י ס"פ עקב. וראה בס' השרשים להרד"ק מע' דאג.
4. ראה פרש"י משפטים כג, כב. וראה שופטים ב, טו וברד"ק שם.
5. וי"ל שזהו גם תוכן פרש"י וישלח שם: ויירא שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים — דהיראה היא מההיזק שאפשר שיארע לו, "שמא יהרג"; משא"כ בהחשש ד"יהרוג הוא את אחרים" העיקר הוא הצער שיצטרך להרוג כו'.
6. רפל"ט. הובא גם ביל"ש פרשתנו עה"פ.
7. שהכוונה לארץ מצרים, וכמ"ש (תהלים קה, כג — הובא בפרש"י לך טו, יג (בסופו)) ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם.
8. בילקוט פרשתנו עה"פ: ואלך לי אל ארץ טמאה[ednref_50_*], אל תוך ערלים בני חם[ednref_51_**] שאין יראת שמים ביניהם. אבל (אפילו את"ל ש"אל ארץ טמאה" הכוונה לחו"ל בכלל[ednref_52_***]. ודוחק — הרי) גם שם ממשיך "אל. . בני חם שאין יראת שמים ביניהם", שקאי על מצרים. [edn_50_*] ועד"ז הוא בפרקי דר"א דפוס ונצי' שנת דש. ובפדר"א הוצאת מקור (ירושלים, תשל"ב) הביא עד"ז מכת"י פדר"א. [edn_51_**] כ"ה ביל"ש ע"פ כת"י (ירושלים, תשל"ג). וכן הובא בילקוט ראובני כאן. וביל"ש לפנינו ליתא "בני חם". [edn_52_***] אבל בפדר"א הנ"ל בשוה"ג הא' הובאה גירסא שבו מפורש "ארץ טמאה כארץ מצרים".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.