198

שיחה ב

א. "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש"¹.

וכתבו המפרשים² בביאור דברי "איש אל אחיו" ומענת ראובן ע"ז, שלדעת האחים הי' יוסף חייב מיתה ע"פ תורה [וכפי שהאריכו³ בהטעמים על זה], ולכן הדגישו בדבריהם ש"עיקר⁴ האשמה היא. . שלא שמעו בהתחננו אליהם. . ולא הזכירו שבקשו להרגו לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה וההשלכה לבור אין עליהם אשמה". וע"ז ענה להם ראובן: "הלא⁴ אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בב"ד של מעלה א"כ אין לו משפט מות וא"כ יש בידכם שתי עבירות כי הקב"ה דורש מכם מדת האכזריות. . ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש".

וצריך להבין: מהי התועלת שאותה רצה ראובן להשיג באמרו עכשיו, שיש בידם לא רק חטא האכזריות אלא גם החטא של "דמו גו'" (דזה שמכרוהו נחשב להם כאילו שפכו דמו)? דלכאורה, מאחר שהשבטים עומדים ומתוודים כי אשמים הם ומצדיקים על עצמם את הדין — מה מקום לבוא עתה בדברים המוסיפים עוד חטא על חטאם (שלכן — גם עונשם חמור יותר)?

— והרי כאשר מישהו נמצא באיזו צרה וצוקה ר"ל המביאתו לשבירת הלב ולהכרה שהוא עצמו גרם לזה במעשיו כו' — הנהגה אנושית מחייבת להשתדל לדבר על לבו ולנחמו⁵ כו', ולא להיפך — להוסיף צער על צערו בדברים המגדילים כובד אשמתו כו' — וכ"ש וק"ו, שאינה הנהגה המתאימה לראובן בכור ישראל, וכלפי אחיו!

ב. לכאורה אפשר לבאר כוונת ראובן בזה: כאשר האחים הביעו רק הכרת אשמתם שהיא הסיבה לצרתם ולכן הצדיקו עליהם את הדין⁶, אשר "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"⁷ וכו', וכמו שאמרו "על כן באה אלינו הצרה הזאת" — בא ראובן להוסיף, שלא די רק להצדיק את הדין על צרתם, אלא עליהם גם לעשות תשובה, והיינו שהצרה שבאה עליהם היא בכדי שישובו⁸. ובלשון הרמב"ם⁹ ש"מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עלי' ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן. . וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".