197
לחוד, אלא היא הוראה המשפיעה ופועלת בכל חלקי הנפש שהנהגתם תהי' בהתאם להוראת התורה.
וכ"ה בענין החכמות השונות הנצרכות להבנת (חלקים מסויימים של) התורה — שאצל איש ישראל, ענינן של חכמות אלו הוא כדי שיביאו לידי הוראה למעשה — לדעת כיצד לקדש החודש ולעבר השנה וכיו"ב.
ולכן בשנים כתיקונן אין מקום לקבל חכמות אלו מחכמי אומות — מאחר שבעצם גדר הגישה לחכמות אלו יש הבדלה בין ישראל לעמים.
ורק מצד חושך הגלות נוצר המצב שיש צורך "לשבור בר" מחכמי האומות71,
אבל "באותו הזמן", בבוא משיח צדקנו, שוב יחזרו כל חכמות אלו לחכמי ישראל (ולא יצטרכו לחכמי האומות), והידיעה בהן תבוא מן התורה עצמה — כי "תרבה הדעה והחכמה"72, ו"יהיו ישראל חכמים גדולים. . כי73 מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"74, במהרה בימינו ממש.
(משיחות ש"פ מקץ ומוצאי זאת חנוכה תשמ"א)
הערות
- 71. ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך חכ' חיצוניות ס"א. וש"נ.
- 72. ל' הרמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב.
- 73. ישעי' יא, ט.
- 74. ל' הרמב"ם בסיום וחותם (הל' מלכים —) ספרו משנה תורה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.