154

הוא רצון עצמי, ולכן ע"י התפיסא ב"מקצת" רצון זה (קיום מצוה אחת) תופסים בכולו, והוי כמו שמקיים גם המצוה האחרת⁵⁹.

ועד"ז מצינו בבני ישראל — דגם "נפש אחת מישראל" ה"ה "עולם מלא"⁶⁰, ועד כ"כ ש(בדיני פקו"נ) מצינו לפעמים שיש ל"נפש אחת מישראל" אותה החשיבות של רבים וכלל. ועד כ"כ דעכו"ם שאמרו לקבוצה של בנ"י "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"⁶¹ — שאחד הביאורים בזה הוא, כי בכל "חלק" של כלל ישראל "תופסים בכולו", היינו, שב"עצמיות" שבכל איש ישראל נתפס העצם של הכלל כולו.

ח. ובזה יובן בעומק יותר העילוי שבההשגחה פרטית על ישראל עם קרובו:

בענינים אלה שבהם באה לידי ביטוי וגילוי אחדות זו שבין ישראל והקב"ה (שהם "חלק מן העצם") — הרי ההשגחה בהם היא באופן (שלא זו בלבד שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט שלהם, ובאופן שבכמה ענינים כל פרט ופרט נוגע בשווה להשלמת הכוונה הכללית, אלא עוד זאת) שבכל פרט ופרט של השגחה זו על עמו ישראל "תופסים בכולו", כל הקשר העצמי שביניהם.

וכן הי' במאורע זה של הצלת יעקב מיד מלאכו של עשו, שהי' ענין כללי ביותר בחיי יעקב, עד שנגע עד לעצמיותו.

ומטעם זה נקבע הזכר על הצלת יעקב (לא בענין כללי, כ"א) דוקא על פרט שבפרט (כנ"ל) — להורות על ענין הכי עמוק שבהשגחת ושמירת הקב"ה על ישראל, שהשגחה זו [כפי שבאה לידי ביטוי ביעקב, שהוא העצם דכלל ישראל⁶², ונשמתו היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"⁶³] — היא באופן, שבכל פרט ופרט, עד לפרט קטן וטפל ביותר, תופסים "בכולו".

(משיחות ערב חג השבועות תשמ"ו; שמח"ת תשח"י)