153

השגחתו ית' היא באופן כזה, שלא זו בלבד שכל פרט ופרט מושגח מאתו יתברך (ויתירה מזו — שכל פרט ופרט נוגע להשלמת הכוונה הכללית) — אלא עוד זאת, שבענין השלמת רצונו יתברך הפרטים החשובים ביותר או הפרטים הנראים כטפלים ומעוטי הערך, כולם מושגחים מאתו יתברך באופן שווה.

וענין זה מודגש במצות גיד הנשה, שהזכר על כללות המאורע דהצלת יעקב נקבע דוקא על פרט שבפרט דהמאורע — ללמדנו, שגם פרט טפל כו' הי' נוגע לכללות ההצלה.

ז. אמנם עדיין אין הענין מחוור כל צרכו, כי הן אמת שע"י קביעת הזכרון בפרט שבפרט של מאורע זה נרמז העילוי שבהשגחתו ית' על בנ"י, באופן ההשגחה על כל פרט ופרט כנ"ל — אבל מ"מ, סו"ס הי' ראוי יותר, לכאורה, לקבוע הזכר בענין כללי. כלומר: ע"י קביעת הזכרון באופן כזה חסר לכאורה הזכר לכללות ההצלה — כי סו"ס הרי גיד הנשה הוא רק פרט של המאורע⁴⁸?

וי"ל הביאור בזה בהקדם עוד ענין ביחס בנ"י להקב"ה⁴⁹: בבנ"י נאמר⁵⁰ "כי חלק ה' עמו", שהם כמו "חלק מן העצם"⁵¹, וע"ד הבן שהוא חלק מעצמות אביו. כלומר: נוסף לזה שהקב"ה בחר בעמו ישראל ואוהב אותם (שבזה עדיין נרגש שיש כאן שנים, בוחר ונבחר, אוהב ואהוב), אלא שהם עצם אחד כביכול.

[וכמשל הידוע מהה"מ⁵², "דאף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה כמ"ש רז"ל⁵³ ישראל עלה במחשבה" — כלומר, גם "קודם שנבראו ישראל" להיות מציאות בפ"ע, "נחקק צורתם במחשבה", וי"ל דזהו הדיוק נחקק — דחקיקה היא מני' ובי', כי ישראל וקב"ה כולא חד].

והנה ידוע המאמר⁵⁴ "כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו", כי ה"עצם" נמצא בכל עצמותו בכל חלקיו⁵⁵.

וע"ד שמצינו דוגמא לזה בענין המצוות — "העוסק במצוה פטור מן המצוה"⁵⁶, שהפירוש בזה הוא, דהוי "כמו שמקיים גם זה"⁵⁷ (המצוה השני'), כי כל מצוה כלולה משאר כל המצות. ומבואר בזה⁵⁸, כי רצון העליון בתרי"ג מצות