140

מוטל ביתר שאת ויתר עז" — די"ל שכוונתו אינה רק בנוגע להחיוב, שחל עליהם ביתר שאת ויתר עז (מיושבי אהל שיש להם פנאי להאריך בתפלה גם בימות החול), אלא שעבודת התפלה שלהם היא "ביתר שאת ויתר עז" מתפלת יושבי אהל.

וכמו שביאר אדה"ז במק"א⁵⁹, ש"זהו טעות הבעלי עסקים שבדעתם שאין יכולים להתפלל כ"כ כמו היושבי אוהלים כי אדרבה נהפוך הוא שהם יכולים להתפלל יותר כי יתרון האור הוא מתוך החושך דוקא", וכמו שמבאר שם, שדוקא משום שבימי החול טרודים בעניני פרנסה כו', הנה אח"כ בעת התפלה יכולים לעורר בעצמם אהבה בלתי מוגבלת ("בכל מאדך").

ועד"ז הוא בנוגע לקביעות עתים בתורה — שיש יתרון מעלה בקביעות עתים לתורה של הבעלי עסק מפני "שהוא בחי' אתכפייא יותר מביושבי אוהלים"⁶⁰, שזה שהבעל עסק כופה את עצמו כו' (נגד טרדותיו בעניני העולם) לעסוק בתורה, פועל שלימוד התורה שלו הוא באופן נעלה יותר מיושבי אהל.

וזוהי ההוראה במעשה בפועל לרובם של בנ"י — שאופן עבודתם הוא ע"ד העבודה דבעלי עסקים (וגם עוסקים בצרכי ציבור הם בכלל זה): לכל לראש צריכים להוסיף בקביעות עתים לתורה, והקביעות צריכה להיות באופן דקביעות בנפש, וביום השבת צריכים גם לעסוק בעבודת התפלה באריכות,

ואין זה דבר נוסף על שליחותם העיקרית לעשות את העולם "בית זבול" לו ית', אלא קשורים זב"ז: העילוי של "בית זבול" הנעשה על ידי עבודתם בא לידי גילוי אצלם בלימוד תורתם ובעבודתם בתפלה ובפרט בהאריכות ביום השבת.

ועל ידי זה מקרבים עוד יותר בוא יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ ויקרא תשמ"ב, ליל ה' דסוכות תשמ"ג)