ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לויצאשיחה א131

131

מ"ש אודות השכר דשמירת שבת, "כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' גו'", שכוונתו בזה (כנ"ל) שיש לו שכר בעוה"ז מעין השכר דעוה"ב — כי גדר שכר עוה"ב (כמבואר ברמב"ם הל' תשובה) הוא גמר ושלימות הקשר ודביקות ישראל בבורא (שלכן "כמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא"⁴⁰ (וכן נתאוו לזה כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם כו'⁴¹)) — וע"י שמירת שבת מקבל שכר זה⁴², היינו שמוסיף תוקף בעצם קדושת ישראל שבו⁴² (דביקות בבורא מעין שלימות הדביקות בעוה"ב)⁴³.

ו. ע"פ כ"ז יש להוסיף ביאור במה שהביא הרמב"ם גם סיום הכתוב "כי פי ה' דבר", שלא הובא בגמרא. בפשטות י"ל שתיבות אלו ("כי פי ה' דבר") באו להורות שכיון שזוהי הבטחה מפורשת מאת ה' בדיבור, הרי בודאי תתקיים⁴⁴, וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה⁴⁵ דכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר. אבל צ"ב מדוע הודגש זה דוקא בשכר זה, דבר שלא מצינו בשאר עניני שכר?

וע"פ הנ"ל מובן: בשאר עניני שכר

הערות

40. ל' הרמב"ם שם פ"ח ה"ז.
41. רמב"ם שם פ"ט ה"ב. ואף ש"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה כו' כדי שאקבל כל הברכות כו' או כדי שאזכה לחיי העולם הבא כו' אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה" (רמב"ם שם רפ"י) — כבר נתבאר במ"א, שזה שנתאוו החכמים והנביאים הוא לא לעוה"ב בתור שכר אלא בתור גמר דביקות בבורא (ראה בארוכה לקו"ש חל"ג ס"ע 87 ואילך).
42. ויש לומר, דבזה שהוסיף הרמב"ם "ומכבדה ומענגה כפי כחו" ולא הסתפק בלשון כללי "שומר את השבת כהלכתה", קמ"ל, דאף שכבוד ועונג אינם מן התורה אלא מדברי סופרים (— שנתפרשו ע"י הנביאים), כמ"ש בתחילת הפרק (פ"ל), הרי קיומם הוא חלק מגוף ועצם קיום מצות שבת שמדאורייתא[ednref_31_*], ועד שעי"ז נתוסף בעצם גדר קדושת ישראל שבשבת. ומזה מובן גם לאידך, שכאשר חסר בכבוד או עונג שבת[ednref_32_**], אין זה רק חסרון במצוה ופרט דשבת (שמד"ס), או הידור המצוה, אלא חסר בגוף ועצם קדושת ישראל הנעשה על ידי השבת, שהיא אות ביני וביניכם. אף שמובן שלהלכה הא דמחלל שבת הוא כע"ז הוא רק במחלל שבת כפשוטו וזה גופא דוקא "בפרהסיא".
42. ועפ"ז יומתק ל' הכתוב "נחלת יעקב אביך", כי גמר קדושת ישראל אצל האבות באופן של נחלה, שקדושת ישראל נמשכת לבניהם אחריהם עד עולם, הוא ביעקב (דלכן יעקב מטתו שלימה — ויק"ר פל"ו, ה. רש"י ויחי מז, לא. ובכ"מ).
43. ע"פ הנ"ל יש לומר עוד (באו"א), שלפי הרמב"ם זהו פירוש דברי הגמ' "נותנין לו נחלה בלי מצרים", כי שכר זה ד"תתענג על ה'" שהאדם זוכה בעוה"ז, אינו במצרים וגבול כעניני ותענוגי עוה"ז אלא בלי מיצרים וגבול (ראה בארוכה חדא"ג מהרש"א שבת שם. ובעוד מפרשי הע"י שם), שהוא תענוג על ה' [ומ"ש בגמ' "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב" כו', י"ל שהרמב"ם מפרש שאין הכוונה לשכר גשמי או אפילו ירושת הארץ, אלא כדוגמא שנחלת יעקב היא נחלה בלי מצרים (שלא כנחלת אברהם ויצחק), אבל ענין השכר הוא שכר ותענוג של עוה"ב (וראה חדא"ג שם)], וכיון שעוה"ב הוא השכר האמיתי עבור קיום כל התורה ומצוות, צ"ל דמ"ש בגמ' שעבור עונג שבת (דוקא) נותנין לו נחלה בלי מצרים, הכוונה בזה היא שנותנין לו שכר זה גם בעוה"ז. וראה לעיל הערה 29.
44. כמ"ש ברד"ק ומצו"ד ישעי' עה"פ.
45. פ"י ה"ד. [edn_31_*] וראה שו"ת חת"ס או"ח סקס"ח, דס"ל שלדעת הרמב"ם הוי דאורייתא. וכ"ה לכמה דיעות. אבל ראה שו"ע אדה"ז ר"ס רמ"ב ובקו"א שם. [edn_32_**] להעיר מדיוק לשון הרמב"ם בפ"ל שם "ארבעה דברים נאמרו בשבת" (ורק אח"כ מפרט: שנים כו' ושנים כו'). ‑

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.