106

שכנגד אברהם) — מאחר שענינה של עבודת יצחק במדת היראה היא התקרבות להקב"ה; אלא שמכיון שהיא התקרבות בלתי מוגבלת (שלמעלה ממציאות הנבראים) הרי היא באה ע"י היראה והביטול דוקא³⁸.

וענין זה, שעבודתו הרוחנית של יצחק היא שמחה ופתיחת הלב, המורה על תנועה של הרחבה, בא לידי ביטוי גם בחייו דנשמה בגוף, ועד לגשמיות הגוף, שמצינו ביצחק במיוחד הרחבה (גם) בגשמיות כפשוטה — ובזה מדובר ברוב הסדרה:

תחילת הסיפור (אודות יצחק עצמו) היא ציווי השם אליו "אל תרד מצרימה גו' גור בארץ הזאת גו'"³⁹ שאינו אצל אברהם ויעקב, וטעם הדבר — מפני "שאתה (דוקא) עולה תמימה"⁴⁰, דוקא יצחק נתקדש בקדושה כזו שבגללה "אין חוצה לארץ כדאי לך"⁴¹ (בהתאם להנת"ל שע"י היראה וביטול של יצחק נעשה כלי להקדושה שלמעלה מן העולם).

ועי"ז נמשך בו ריבוי ברכות השם, וכהמשך הסיפור ע"ד הברכות שזכה בהן יצחק בהיותו בגרר, עד שכנ"ל "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד"⁴², גדלות שלמעלה ממדידה והגבלה;

אח"כ בא הסיפור אודות הבארות שחפר יצחק, שסיומו וחותמו — "ויקרא שמה רחובות גו' כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"⁴³, רחבות דקדושה;

ואח"כ⁴⁴ — אריכות הסיפור בנוגע לברכות יצחק, שהן ברכות נעלות ביותר ש"לא מצינו ענין ברכות כאלה לא באברהם ולא ביעקב"⁴⁵, עד שאפילו ברכות משה אינן כברכות יצחק⁴⁵ — כי דוקא על ידי מדת היראה והביטול דיצחק נמשכת הרחבה, תגבורת החיות (והשפע) שלמעלה ממדידה והגבלה.

ח. הסברת השייכות בין מדת היראה דיצחק לענין ה"הרחבה" בעומק יותר י"ל:

אמרו חז"ל⁴⁶ האבות הן הן המרכבה, כי כמו שהמרכבה בטלה לגבי הרוכב המנהיג את המרכבה כרצונו, כן הוא אצל האבות, שכל עניניהם ועשיותיהם היו "מונהגים" מרצון העליון.

וכן הוא בנוגע למדות האבות — זה בחסד וזה בגבורה כו' — שאין כוונת הדברים שסיבת ומקור מדתם זו מפני שכן הי' טבע נפשם, אלא מפני שהיו "מרכבה" למדה זו שלמעלה⁴⁷: אברהם הי' מרכבה למדת החסד דלמעלה ובהתאם למדה זו היתה כל הנהגתו, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במדת האהבה;