80

המעלה של "קרבן" (ועי"ז הברכות על מעשה העקידה יובטחו לו באופן של שבועה); ולכן הקריב את האיל "תחת בנו", והתפלל להקב"ה "יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני".

[ובזה יומתק המשך הכתוב "בי נשבעתי גו' יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך", שמשמעו, ש(גם) השבועה שאחרי הקרבת האיל היא "יען" (תוצאה מזה) ש"עשית גו' ולא חשכת את בנך את יחידך" — כי (גם) ע"י הקרבת האיל הראה אברהם שלא חשך את בנו יחידו מהשם, מכיון שהתפלל אז ש"תהא זו כאלו היא עשוי' בבני"³⁰].

ו. אבל עדיין חסר ביאור: הן אמת שמצינו גבי נח ששבועת ה' באה על ידי "ריח הניחוח" של קרבנות — מ"מ, בנדו"ד, איך יתכן לומר שנסיון העקידה עצמו, שבו גילה אברהם שמוכן להקריב את בנו יחידו לה', אין בו כדי לפעול שבועת ה', ורק הקרבת האיל "תחת בנו" היא היא הגורמת שבועת ה'³¹?

ויש לומר הביאור בזה:

אף שבמעשה העקידה גילה אברהם שהי' מוכן ומזומן למסור בנו יחידו לה', מ"מ, אין זה עדיין בגדר ודאי של קרבן, כי לא בא לידי הקרבה בפועל. כי גם לאחרי ההחלטה בלב שלם, וכל ההכנות שעשה כדי להקריב את יצחק כקרבן, ש"כבש את רחמיו" כדי למוסרו לה' — עכ"ז, מכיון שלא עשה לו "מאומה"³² ולא באה הקרבה זו בפועל, הרי אין זה ודאי. וכמובן בפשטות, שאינה דומה כלל כבישת הרחמים בההכנות "לשחוט את בנו" לכבישת הרחמים הדרושה בעת העשי' בפו"מ³³.

[וע"ד מעלת האדם המוסר נפשו להשם בפועל ממש, לגבי זה שמסירת נפשו היא רק בכח³⁴ (אף שהחליט במחשבתו להיות מוכן (כשיבוא לידו) למסור נפשו לה'). כי כאשר האדם צריך למסור את עצמו בפועל, עליו לעורר בנפשו תקיפות וכחות ביתר שאת ויתר עז מהכחות שהוא מעורר להיות מוכן לזה במחשבה לחוד, וכמובן בפשטות].

ובמילא: בנוגע לנסיון העקידה הי' מספיק גם ה"כבש את רחמיו" שבההכנה של אברהם, כי בזה כבר "ידעתי כי ירא אלקים אתה"⁴ וכו' — מ"מ, עדיין אין בזה העילוי שבקרבן, הקרבה לה' (בפועל).

ז. וזהו ג"כ הטעם דכאשר א"ל המלאך לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" אמר אברהם "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם"³⁵ — דלכאורה, מהי