74

בנבואה. . שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו. . והראי' על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שצווה ואע"פ שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה. . ולא הי' מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק כו'".

ויש לומר, שמשני ענינים אלו שנתפרסמו בעולם ע"י מעשה העקידה באים שני הענינים שבבית המקדש (שנבנה במקום העקידה):

ענין אהבת ה' ויראתו שנתגלה ע"י העקידה, הביא לידי זה, שעיקר הענין דעבודת ה' (שזהו ע"י מעשה הקרבנות) הוא במקום זה דוקא; ופירסום וגילוי ההתאמתות בתכלית של מראה ה' הבא בנבואה, הביא זה שעל מקום זה יתפלל שיהי' מקום גילוי שכינה, "ה' יראה. . בהר ה' יראה" — "בהר זה יראה הקב"ה לעמו"³⁶.

[וי"ל שהם הם שני הענינים שכתב הרמב"ם בריש הל' בית הבחירה "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה" — ד"מקריבים בו הקרבנות" הו"ע העבודה; "וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה" הו"ע הראי', "שלש³⁷ פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'"³⁸].

וכיון שהמזבח הוא עיקרו של המקדש (כנ"ל) — לכן גם במזבח עצמו ישנם שני ענינים אלו: (א) קרבנות הו"ע העבודה (כנ"ל) מצד מקריבי הקרבן, (ב) ע"י עבודת הקרבנות של אהרן ובניו נעשית השראת השכינה בביהמ"ק ובבית קדה"ק³⁹ [כמשנ"ת במק"א⁴⁰ בפירוש הודאת הסנהדרין⁴¹ "ברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים", ששבח זה הוא על המעלה שבעבודת אהרן ובניו, שמביאה השראת השכינה בקדה"ק].

ויש לומר, שזהו החילוק בין שתי ההלכות הנ"ל בדין מקומו של המזבח: ההלכה הראשונה אודות מקום המזבח בהר המורי' להיותו עיקרו של המקדש, שייכת לפעולת המזבח בכללות המקדש, דהיינו השראת השכינה שבו; ואילו ההלכה השני', שהוא דין במקום המזבח מצד המזבח עצמו (כנ"ל בארוכה) — שייכת לתוכן ענין המזבח בפ"ע, דהיינו ענין העבודה (מעשה הקרבנות).

ח. ועפ"ז יש להוסיף ביאור בשתי ההלכות ברמב"ם כאן אודות מקום המזבח, ושייכותן ליצחק ולאברהם:

שני ענינים הנ"ל שנקבעו במקום המזבח ע"י מעשה העקידה — (א) ענין העבודה, (ב) השראת השכינה — שייכים,