66
ל"האומה הקדושה" תלויים בזה, שסיבת החסד היא הרחמים, והרחמים מקורם בטבע הבושת והרכות של האדם45.
ובעומק יותר יש לומר: נת"ל, ששלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו46 "ואנכי עפר ואפר".
וזהו שהקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר"47.
ו. אלא שעפ"ז קשה לאידך גיסא — מדוע מקדים בגמ' "רחמנים" ל"ביישנין"?
בפשטות י"ל, כי עיקר העוול של הגבעונים שמשום כך ריחקם דוד המלך הי' האכזריות שלהם, שלא היו רחמנים, והרגו את בני שאול48.
אבל יש לומר עוד טעם (ע"ד המוסר)49 — שבזה שוללת הגמ' רגש של גאוה שיכול לבוא כתוצאה מרחמנות (אמיתית): כאשר האדם מתעורר ברגש של רחמנות אמיתית על הזולת (עד שגומל חסד עמו) — אזי, מצד ההתבוננות במצבו של הזולת, יכול לבוא לידי רגש של ישות, כיון שע"י התבוננות זו רואה ומכיר את ריחוק הערך של הזולת; ולפיכך, דוקא לאחרי הרחמנות צריך לעורר בעצמו רגש של בושה וביטול.
ובעומק יותר י"ל — שיש "בושת" שהיא תוצאה ובאה בדרך סיבה ומסובב מהרחמנות גופא. והוא ע"פ המבואר במדרש50 שהטעם שברא הקב"ה עניים בעולם כי "חסד ואמת מן ינצרוהו"51,
הערות
- 45. אלא שלא תמיד אפשר להבחין סיבת החסד והרחמים (כי הרגש שבלב וטבע הנפש אינם דבר שבגלוי), ולכן ה"סימנים" להלכה הם ההנהגה באופן של בושה רחמים וחסד (כנ"ל הערה 39). וראה לעיל ס"ב (ובהערות) השקו"ט אם מרחקים כשיש רק סימן א'. ואכ"מ.
- 46. פרשתנו יח, כז.
- 47. ראה בארוכה לקו"ת, תו"ח ואוה"ת (צ, סע"א ואילך) הנ"ל בענין חסד דאברהם. וראה תניא אגה"ק ס"ב.
- 48. ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"ב הכ"ד "שראה עזות ואכזריות. . בעת שבקשו כו' והרגום ולא רחמו עליהם" (ותו לא), ועד"ז הוא ברש"י יבמות שם (כנ"ל הערה 26). וראה מדרש תהלים מזמור יז "והגבעונים שלא נקראו בשם יעקב שנאמר בו (מקץ מג, יד) וא-ל שדי יתן לכם רחמים ולא רחמו עליהם עמד דוד וריחקן כו'" (אף שהביא לפנ"ז הא ד"ג' מתנות כו'"). ועד"ז בבמדב"ר שם "ראה שהיו אכזרים ריחקן". ולהעיר מביצה (לב, ב — הובא לעיל ס"א) "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של א"א וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של א"א". וברמב"ם הל' מת"ע פ"י ה"ב (וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"י) "וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם כו' שאין האכזריות מצוי' אלא בעכו"ם", ולא הזכיר מדת העזות או שנאת הבריות כו', כבהל' איסו"ב פי"ט שם.
- 49. הטעם ע"ד החסידות — כי "הם ג' מדות של האבות מתתא לעילא" (צוואת הריב"ש (קה"ת) סקל"ט ואו"ת להה"מ (קה"ת) סר"ס. וראה אלשיך ר"פ עקב. מגלה עמוקות אופן י"א בסופו. נתיבות עולם למהר"ל נתיב הבושה פ"א. ועוד). ולהעיר מהר"ת "גבר" (מגלה עמוקות שם. של"ה חלק תושב"כ פ' שמות (שז, א). ערכי הכינויים (לבעל סה"ד) מע' גבר. ועוד) — כסדר האבות מלמעלמ"ט.
- 50. תנחומא משפטים ט. שמו"ר פל"א, ה ובידי משה שם.
- 51. תהלים סא, ה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.