18

ולהעיר מדברי הרמב"ם²³ ד"אין הפרש בין. . ותמנע היתה פילגש²⁴, ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל²⁵, כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת": אף שפשטות המכוון בתיבות אלו ("תמנע היתה פלגש") הוא לאשה שהיתה בתכלית הירידה כו' (עד שלידתה היתה באופן דהיפך קיום שבע מצות ב"נ²⁶) — קצה ההפכי בתכלית מקדושת "אנכי ה"א" — מ"מ אין זה נוגע לקדושת תיבות אלו כמו שנכתבו בתורה, עד שאין הפרש כלל בין קדושת תיבות אלו לקדושת התיבות "אנכי ה"א", ד"הכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת". כי אין הנידון מציאותה של "תמנע", כ"א הדיון בתורה אודותה, ודיון זה שבתורה הוא תמים טהור וקדוש באמת.

וכ"ש וק"ו כפי שהתורה היא "בעליונים", ששם הענין ד"תמנע היתה פלגש" מעיקרא אינו אלא ענין רוחני הנמצא בעולם שכולו קדושה (מכיון דשם "לא יגורך רע").

ג. יסוד זה מבאר ג"כ סיפור, לכאורה תמוה, אודות קריאת ה"תוכחה" (שבפ' תבוא) ע"י אדמו"ר הזקן:

מסופר²⁷:

רבינו הזקן הי' בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי' בליאזנא ש"פ תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי — והוא עודנו נער קודם הבר מצוה — הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות".

ולכאורה דורש ביאור: כאשר רבינו הזקן קרא בתורה — בתכלית הדיוק בכל התיבות והאותיות עם הנקודות וטעמים כו' — בודאי נשמע תוכנה של הקריאה כפשוטו (בהתאם להכלל¹⁴ "אין מקרא יוצא מידי פשוטו") — ומהו, איפוא, הפירוש בדברי אדהאמ"צ "כשאבא קורא הערט זיך ניט קיין קללות"?

והביאור — ע"פ הנ"ל: ענין הקללות במובנן הפשוט הוא רק כפי שהענין נלמד למטה בעולם הפשט. אמנם כפי ש"התורה מדברת בעליונים", בעולם שכולו קדושה שאין לה שייכות למציאות של רע (ובמילא גם לא להעונש על רע) — הנה גם ענינים אלו (הקללות) תוכנם אך ורק קדושה וברכה.

[וכפי שמפרש אדה"ז²⁸ לענין הקללות דפ' בחוקותי, ש"לפי האמת אינם רק ברכות", ומביא הצ"צ²⁹ דוגמא לזה מהסיפור המובא בש"ס³⁰, דרשב"י שלח בנו לתנאים שנזדמנו במקומו שיברכוהו, אמנם הם ברכוהו "בלשון קללה"³¹ והי' מצטער מזה. וכשחזר דברי התנאים לפני אביו אמר לו "הנך כולהו ברכתא נינהו"³²].