ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות קריאת שמעס דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כוונה

ס דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כוונה

במקור חיפוש חדש

ובו ה' סעיפים

א ברכה שניה נחלקו חכמים בפתיחתה, יש אומרים אהבה רבה ויש אומרים אהבת עולם אהבתנו כו'¹⁰²¹. והגאונים הכריעו¹⁰²² לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, וכן נוהגין במדינות אלו.

ולמה אין ברכה זו פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה ליוצר אור ודי לה בברוך שביוצר אור¹⁰²³:

ב הברכות אינן מעכבות את קריאת שמע, שאם קראה בלא ברכותיה ¹⁰²⁴ יצא ידי חובת קריאת שמע ¹⁰²⁵ , וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע ¹⁰²⁶ , שברכות קריאת שמע אינן כברכות שאר מצות שאין מברכין אותן אלא עובר לעשייתן, שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות את שמע ¹⁰²⁷ , וכמו שנתבאר בסי' נ"ט ¹⁰²⁸ . ואעפ"כ טוב לחזור ולקרות קריאת שמע עם הברכות ¹⁰²⁹ . ואם לא חזר וקרא לא הקריאת שמע ולא הברכות, יצא ידי חובת קריאת שמע¹⁰³⁰, בין יחיד שעשה כן בין צבור¹⁰³¹:

ג סדר הברכות אינם מעכבות, שאם הקדים שניה לראשונה יצא ידי חובת ברכות¹⁰³². ואע"פ שהשניה אינה פותחת בברוך, וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה¹⁰³³, מכל מקום כיון שנתקנה סמוכה לחברתה ¹⁰³⁴ , אף כשקורא אותה בפני עצמה אין בה שם ומלכות בפתיחתה¹⁰³⁵:

ד זכירת מעמד הר סיני¹⁰³⁶ ומעשה עמלק¹⁰³⁷ ומעשה מרים¹⁰³⁸ ומעשה העגל¹⁰³⁹, הן מצות עשה של תורה. וגם זכירת שבת יש אומרים שמצותה בכל יום¹⁰⁴⁰. וטוב לזכרן אצל קריאת שמע¹⁰⁴¹. שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה. וקרבתנו להר סיני לשמך הגדול, מעשה עמלק, שאין השם שלם עד שימחה זרעו¹⁰⁴². להודות לך, הפה לא נברא אלא להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים. וזכרתם את כל מצות ה', זו היא שבת ששקולה כנגד כל המצות¹⁰⁴³. ומעשה העגל יש מי שאומר¹⁰⁴⁴ שיזכור כשאומר (ליחדך) באהבה, ולא כאותה שעה שעשו את העגל, שלא היה באהבה עם הקב"ה:

ה כל ¹⁰⁴⁵ המצות צריכות כוונה לצאת ידי חובה בעשיית אותה מצוה¹⁰⁴⁶. ואם עשאה בלא כוונה לצאת ידי חובתו, אלא כמתעסק בעלמא, או לכוונה אחרת ולא לשם אותה מצוה, לא יצא ידי חובתו מן התורה¹⁰⁴⁷. ויש אומרים ¹⁰⁴⁸ שמצות אין צריכות כוונה, ואף המתעסק יצא בדיעבד¹⁰⁴⁹. והלכה כסברא הראשונה¹⁰⁵⁰. במה דברים אמורים במצות של תורה, אבל בשל דברי סופרים, יש אומרים ¹⁰⁵¹ שהלכה שאינן צריכות כוונה, ויש חולקין ¹⁰⁵² , כמו שיתבאר בסי' תע"ה¹⁰⁵³.

וקריאת שמע היא מן התורה¹⁰⁵⁴ וצריכה כוונה לדברי הכל. ואף להאומרים שאפילו מצות של תורה אינן צריכות כוונה, מכל מקום בקריאת שמע צריך כוונת הלב שיבין מה שהוא אומר בפיו¹⁰⁵⁵. ולא אמרו שאינן צריכות כוונה אלא בכוונה לצאת ידי חובה, אבל צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, כדי שיקבל מלכות שמים בהסכמת הלב. ואינו דומה לשאר מצות שהן מצות עשייה, וכל שעשה מצותה אע"פ שלא כיון לה הרי קיים מצות עשייתה, אלא שאין זה מן המובחר ¹⁰⁵⁶ . וכל שכן אם כיון לצאת, אע"פ שהרהר בה באמצע בדברים אחרים¹⁰⁵⁷ יצא לדברי הכל. אבל קריאת שמע ותפלה שהן קבלת עול מלכות שמים¹⁰⁵⁸, או סידור שבחים¹⁰⁵⁹, אינו בדין שיהיה לבבו פונה לדברים אחרים ¹⁰⁶⁰ .

וכל זה בפסוק ראשון של קריאת שמע שהוא שמע ישראל, שהוא עיקר קבלת מלכות שמים ¹⁰⁶¹ , וכן בברכה ראשונה של תפלה¹⁰⁶². אבל מואהבת ואילך אין הכוונה מעכבת בדיעבד. ואפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות אלו בעונת קריאת שמע יצא ידי חובתו, אף על פי שלא נתכוין לצאת ידי חובתו¹⁰⁶³. והוא שנתכוין בפסוק ראשון (א) (מפני שעיקר קריאת שמע אינה אלא פסוק ראשון בלבד שהוא מן התורה, והשאר שתיקנו חכמים לא הצריכו כוונה אלא לכתחלה, אבל אם קרא השאר בלא כוונה אין צריך לחזור ולקרות, בין שקרא בלא כוונה לצאת בין שלא בכוונת הענין¹⁰⁶⁴.

ואף להאומרים ¹⁰⁶⁵ שאף מצות של דברי סופרים צריכים כוונה לצאת, מכל מקום בקריאת שמע, כיון שאינה מצות עשיה אלא קבלת מלכות שמים ועול מצות, שהוא דבר התלוי בכוונת הענין, לפיכך כיון שלא הצריכו לחזור ולקרות מפני חסרון כוונת הענין, לא הצריכו גם כן לחזור מפני חסרון כוונה לצאת, כי מה בצע שיחזור לדבר בלי לב ¹⁰⁶⁶ , ודי במה שהצריכוהו לקרות בכל יום, שעל ידי כן יבא גם כן לקבלה בלב ברוב הפעמים, שהרי לכתחלה הצריכו כוונה¹⁰⁶⁷, אלא שאם אירע מקרה שלא נתכוין לא הטריחו לחזור.

אבל להאומרים שמואהבת ואילך הוא גם כן מן התורה¹⁰⁶⁸, צריך כוונה לצאת בכל מה שהוא מן התורה. אבל כוונת הענין די בפסוק ראשון לדברי הכל בדיעבד):

קונטרס אחרון

(א) מפני שעיקר קריאת שמע אינה אלא פסוק ראשון כו'. כן ¹⁰⁶⁹ משמע בב"י סוס"י ס"ג¹⁰⁷⁰, דהא בהא תליא. ואף שכתב כן לכוונת הענין¹⁰⁷¹. הרי העתיק שם ¹⁰⁷² לשון הרשב"א דאין לחלק כלל בין פסוק ראשון לשאר פסוקים לענין כוונה לצאת, ועל כרחך צריך לומר בכאן ¹⁰⁷³ כמו שכתבתי ¹⁰⁷⁴ . וכן הוא בהדיא ברשב"א בדף י"ג ע"ב¹⁰⁷⁵ לפי דעת הרמב"ם¹⁰⁷⁶. ואף להראב"ד ¹⁰⁷⁷ סגי בכוונת קריאה, שהיא כל דהוא, כמ"ש לעיל.

עיין סי' תר"ץ ס"ט ¹⁰⁷⁸ :

הערות

1021. גמרא יא , ב (אמר רב יהודה אמר שמואל, אהבה רבה. וכן אורי ליה רבי אלעזר לר' פדת בריה, אהבה רבה. תניא נמי הכי, אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה. ורבנן אמרי אהבת עולם, וכן הוא אומר (ירמיה לא, ב) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד). שתי הדעות הובאו גם לעיל סי' מז ס"ו (ברכת אהבה רבה, או אהבת עולם ... אהבה רבה או אהבת עולם ... אהבה רבה או אהבת עולם). סי' נט ס"א (אהבה רבה או אהבת עולם). ולעיל סי' ו ס"ו (אהבה רבה, שהיא סמוכה ליוצר אור). ובפסקי הסדור ס"י (גם בשבת ויום טוב אומרים אהבת עולם ולא אהבה רבה). וראה שער הכולל פ"ז ס"י. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' רנו.
1022. כבר בימי הגאונים היו חלוקי מנהגים בזה, כמבואר באוצר הגאונים, ברכות, חלק התשובות סי' נא-נד (ששאל מר רב יעקב את ר' חכינאי ... אמר להם, בשחר אנו אומרים אהבה רבה ובערבית אנו אומרים אהבת עולם את ישראל עמך אהבת, כדי לצאת ידי שניהם. ונהגו מכאן ואילך בישיבה ובבית רבינו לומר כך. וכתב מר רב כהן צדק שיש לקיים דברי שניהם ולומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם, וכן כתוב בסדר רב עמרם, וכן כתב מר שר שלום, שנהגו מכאן ואילך בישיבה כן. ורבינו שרירא ורבינו האיי כתבו, אין אנו מאמינים שמר שר שלום אמר כן, לפי שלא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה, לא בשחרית ולא בערבית ... הוי יודע שמנהג ישיבתנו מעולם ועד עכשיו שאין אומרים אלא אהבת עולם בין בשחרית ובין בערבית, אבל במתא מחסיה בסורא בכל בתי מדרשות שלהן אומרים שחרית וערבית אהבת עולם, חוץ מבית מדרש אחד בלבד). תוס' שם ד"ה ורבנן (הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם). רא"ש פ"א סי' יב (והגאונים כתבו שיש לקיים דברי שניהם. [וכן] באשכנז ובצרפת נהגו לומר בשחרית אהבה רבה ולומר בערבית אהבת עולם). טור סי' ס (והגאונים הכריעו לומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם לצאת ידי שניהם וכן נוהגין באשכנז). שו"ע ס"א (ברכה שנייה אהבת עולם), ורמ"א שם (ויש אומרים אהבה רבה, וכן נוהגין בכל אשכנז).
1023. ברכות מו, א (כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך, חוץ ... ברכה הסמוכה לחברתה), ורע"ב (יש מהן שחותם בהן בברוך ואין פותח בברוך), ופירש"י (כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שהרי כבר פתח בברכה ראשונה. וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב, אמת ואמונה, שאע"פ שקריאת שמע מפסיק בינתים, אברכות דלפניה סמוכה, והויא לה סמוכה לחברתה). טור ושו"ע ס"א (ואינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור). וכן הוא לעיל סי' ו ס"ו (כל הברכות פותחין בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, כגון אהבה רבה שהיא סמוכה ליוצר אור, ודי לה בברוך שבפתיחת יוצר אור). סי' מז ס"ה (יש אומרים שצריך לומר והערב בוי"ו, שברכה אחת היא עם אשר קדשנו במצותיו וצונו כו', שהוא מטבע ארוך פותחת בברוך וחותמת בברוך אתה ה' המלמד כו' ... שאם היה מטבע קצר, והערב היא ברכה בפני עצמה, היה לה לפתוח בברוך, ואף על פי שהיא ברכה הסמוכה לחברתה ... ויש אומרים שהערב היא ברכה בפני עצמה). סי' נד ס"א (ישתבח אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה, זו לפניהם וזו לאחריהם, ופסוקים שביניהם אינם חשובין הפסק). סי' נח סוף סי"א (וברכות האחרונות הן סמוכות לראשונות). לקמן סי' קיד ס"א (ברכה שניה אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לחברתה, וכן כל ברכות האחרות הן סמוכות זו לזו לכן הן חותמות בברוך ואין פותחות בברוך).
1024. כגון שירא שיעבור זמן קריאת שמע, כדלעיל סי' מו ס"ט ( וכשירא שהציבור יעברו זמן קריאת שמע, יש לו לקרות ... כדי לצאת ידי חובתו ... ויכוון שאם יעברו הציבור זמן קריאת שמע יהיה יוצא בזה, ואם לאו יהיה כקורא בתורה ), ושם נסמן (הערה קכט ).
1025. משנה יג, א (קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא). ירושלמי פ"ב דברכות ה"א (זאת אומרת שאין הברכות מעכבות). רא"ש רפ"ב דברכות (ואף על פי שלא קרא בברכותיה יצא. וכן פר"ח. ואמרינן נמי בירושלמי אמר רבי אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות).
1026. רשב"א יא, ב ד"ה ושמע מינה (ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו ... חוזר הוא ומברך אותן לאחר מכאן בלא קריאת שמע), ובשו"ת ח"א סי' מז (מי שקרא קרית שמע בלא ברכותיה, חוזר ואומר ברכותיה בפני עצמן, ואין בכך כלום), וסי' שיט (מסתברא שחוזר ואומר ברכות, ובפני עצמן, בלא קריאת שמע, שכבר יצא ... אף על פי שיצא ידי קריאה, ידי ברכות לא יצא, וחוזר הוא וקורא ברכות בפני עצמן). שו"ע שם (וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע). וכעין זה לעיל סי' נט ס"א (יאמר יוצר אור אחר תפלת י"ח).
1027. שו"ת רשב"א שם סי' שיט (ואף על פי שברכות לפני קריאתה נתקנו, לאו ברכות של קריאת שמע כדי שתאמר היאך יברך שלא על הקריאה, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, שהרי אינו מברך אשר קדשנו וצונו לקרא את שמע או נותן התורה, כדרך שתקנו בקריאת התורה או בקריאת המגילה. ולפיכך אף על פי שיצא ידי קריאה, ידי ברכות לא יצא, וחוזר הוא וקורא ברכות בפני עצמן).
1028. ס"ד (ויש אומרים שעונין אמן גם אחר ברכה זו, ואין חשש במה שמפסיק בינה לקריאת שמע, לפי שברכות קריאת שמע אינן דומות לשאר ברכות המצות, שהרי אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות קריאת שמע, אלא ברכות בפני עצמן הן, ותיקנו לברך אותן קודם קריאת שמע), ושם נסמן (הערה ס ). וראה גם תניא פמ"ט (שתקנו ברכות קריאת שמע שתים לפניה כו', דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע, כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים). ואף שלעיל סי' נט ס"ד הובאה דעה המצריכה להסמיכן (ויש אומרים שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן, שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה, כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו). מכל מקום, במקום שהוצרך לקרא קריאת שמע בזמנה בלא ברכותיה, יכול לברך אחר כך הברכות בפני עצמן. וראה חקרי הלכות ח"א ח, א.
1029. שו"ע ס"ב (ונראה לי שטוב לחזור ולקרות קריאת שמע עם הברכות). וכן הוא לעיל סי' נח ס"ח (ואם קרא בלא ברכותיה, יחזור לקרותה בזמנה בברכותיה), ולקמן סי' סו סי"ג (אם אין פנאי לאדם להתפלל בעונת קריאת שמע ולסמוך גאולה לתפלה, יקרא קריאת שמע בעונתה בלא ברכותיה, ואחר כך יקראנה בברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה). וכן הוא הנוסח בסדור, שלפני התפלה אומרים פרשה ראשונה של קריאת שמע (ואם הוא ירא שיעבור זמן קריאת שמע מנהגינו לקרות כל ג' הפרשיות), ואחר כך בעת התפלה חוזרים וקוראים קריאת שמע בברכותיה ובסמיכת גאולה לתפלה. וכן הוא גם בפרט השני הנזכר לעיל, שאין עונים אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה (כדלעיל סי' נט ס"ד, והערה סב ), כדי שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכותיה.
1030. מ"א ס"ק א (ואפילו לא קראן כלל, יצא ידי חובת קריאת שמע).
1031. ט"ז ס"ק א (הרא"ש ורשב"א כתבו בשם רב האי לחלק בין יחיד לצבור, דהיינו דבצבור דוקא סדר אינו מעכב, אבל ברכות עכ"פ מעכבות, וביחיד אפילו לא אמרן כלל אינו מעכב ... ולענין הלכה פסק השו"ע דלא כרב האי בחילוק יחיד וצבור, שכן מסקנת הרשב"א), כרשב"א ברכות שם (תירץ רבינו האי ז"ל דהכא בציבור ... ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו, דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות, כסתמא דמתניתין דהיה קורא (יג, א), דלא חילקה בין יחיד הקורא לציבור הקורין, וכך נראה בעיני כדבריהם).
1032. ריש לקיש יב , א (ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו, סדר ברכות), לפירוש רב האי, שהובא ברשב"א יא, ב (ופסק רבינו האי גאון ז"ל כך בפירושיו, דסדרן אינו מעכב, אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן), וברא"ש פ"ב ה"א (ורב האי גאון ז"ל כתב דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן), ובטור (ורב האי פירש, ודאי אם לא אמרן לברכות כלל מעכבות, אלא לענין זה קאמר בירושלמי שאינן מעכבות, שאם שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושנייה תחילה אינו מעכב). רמב"ם פ"א ה"ח (הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה, בין ביום בין בלילה, בין לפניה בין לאחריה, יצא, לפי שאין סדר בברכות). שו"ע ס"ג (סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות). והיינו דאנן קיי"ל בסוף סעיף הקודם (ואם לא חזר וקרא ... הברכות, יצא ידי חובת קריאת שמע), דלא כרבינו האי (דלעיל הערה הקודמת). מכל מקום למדים ממנו, שמכל שכן סדר הברכות אינו מעכב, וכמבואר בכסף משנה פ"א ה"ח (משמע מהכא, דכיון דקי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו, מכל שכן שאין סדר לברכות). וראה גם לקמן סי' סט ס"א (שברכות קריאת שמע אין להם סדר, שסדרן אינו מעכב). סי' קפה ס"ב (בברכות קריאת שמע, שכל אחת מצוה בפני עצמה ... אין הבנה וכוונה של זו מועלת כלום לזו).
1033. כדלקמן סי' ריד ס"א (כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, וכל ברכות הפותחות בברוך צריך לומר גם מלכות בפתיחתן, ואם לאו לא יצא).
1034. כדלעיל ס"א (שהיא סמוכה ליוצר אור), וסי' נד ס"א (ב' ברכות או יותר הסמוכות זו לזו, שיש אחיזה לזו בזו, כגון ברכות קריאת שמע), וסי' נח סוף סי"א (וברכות האחרונות הן סמוכות לראשונות).
1035. כסף משנה שם (ומכל מקום יש לתמוה, דכיון דקי"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, וברכה הסמוכה לחבירתה אין בפתיחתה הזכרת השם, ובכולה ליכא מלכות, כשקורא אותה בלא סמוכה לחבירתה היאך יצא. וצריך לומר, דכיון שהיא סמוכה לחבירתה שיש בה שם ומלכות, כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיבא כאילו יש בה שם ומלכות). הובא ב מ"א ס"ק ב. וכ"כ הרב רבינו יונה ריש פרק קמא ברכות ד"ה אלא כך (ואם תאמר, כיון שאינו אומר ברכת מעריב ערבים הויא לה ברכה שאינה סמוכה לחברתה, וכל ברכה שאינה סמוכה לחברתה צריך לפתוח בה בברוך. יש לומר שכיון שבמקומה היא סמוכה לחברתה, אין לחוש עכשיו כשאומר אותה על קריאת שמע אם אינו פותח בברוך).
1036. רמב"ן בהשגות ספר המצות שכחת הלאוין ב (שלא נשכח מעמד הר סיני), ובפירוש התורה ואתחנן ד, ט (רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים ... הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה).
1037. ס' המצות להרמב"ם מ"ע קפט (שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק ... והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק). רמב"ן בהשגות ספר המצות שכחת העשין ז (כאשר נצטוינו בזכירת מה שעשה לנו עמלק). וראה תורת מנחם חי"ט ע' 129 (והיינו, שהרמב"ן שם מונה מצות זכירת עמלק יחד עם מצות זכירת מעשה מרים, והרי במצות זכירת מעשה מרים שאין לה זמן קבוע, פשיטא שחיובה בכל יום, וממנה למדים גם על מצות זכירת עמלק).
1038. רמב"ן בהשגות ספר המצות שכחת העשין ז (נצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדברה באחיה). ובפירוש התורה תצא כד, ט (זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים ... ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש).
1039. רמב"ן בהשגת ספר המצות שם (וכן עוד דרשו זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר ... ראוי למנותה מצוה מן המצות).
1040. רמב"ן בחומש יתרו כ, ח (זכור את יום השבת לקדשו ... צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד, להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית).
1041. האר"י בשער הכוונות, ענין כוונת יוצר וקריאת שמע (דע כי ארבעת מצות עשה צריך האדם לקיים בכל יום, שהם ענין זכירה, והם ארבעה זכירות הכתובים בתורה ... והנה ג' הזכירות אנו מזכירים עתה כאן, וזכירת יציאת מצרים נזכיר אותה בסוף פרשת ציצית). פע"ח שער קריאת שמע פ"ג. מ"א ס"ק ב (איתא בכוונות ובכתבים, והזכירות הללו הם מצוות עשה, לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה, וקרבתנו, מעמד הר סיני, לשמך הגדול, מעשה עמלק, שאין השם שלם, להודות לך, הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים, וזכרתם את כל מצות ה', זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות ... זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו' ... ונראה לי שיזכור זה כשיאמר באהבה, לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם). נמנו כאן חמש זכירות. ובסדור (אחר עלינו) באים "שש זכירות" – גם זכר יציאת מצרים, הנזכר בשער הכונות שם (וזכירת יציאת מצרים נזכיר אותה בסוף פרשת ציצית), כאמור שם (אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים). מקורות והערות לשש הזכירות, ראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תמח-תנד.
1042. תנחומא סוף פרשת תצא (כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם). רש"י על התורה בשלח יז, טז (נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם).
1043. ירושלמי פ"א ה"ה (מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה).
1044. מ"א שם (ונראה לי שיזכור זה כשיאמר באהבה, לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם). ולא נתפרש כאן לאיזה "באהבה" הכוונה, שיש כאן ג' פעמים (וקרבתנו ... באהבה ... וליחדך ולאהבה את שמך ... הבוחר בעמו ישראל באהבה), הראשון והשלישי מדברים באהבת הקב"ה לישראל. וכאן הכוונה על "לאהבה את שמך" (ובנוסח אשכנז "וליחדך באהבה").
1045. תוכן המשך הדברים בסעיף זה: (א) בתחלה מבאר דין כל המצות אם צריכות כוונה לצאת, שבמצות של תורה יש מחלוקת, וקי"ל שצריכות כוונה. ובמצות דרבנן יש אומרים שההלכה היא שאין צריכות כוונה. (ב) אחר כך מבאר דין פסוק ראשון של קריאת שמע, שהוא מן התורה ותלוי במחלוקת הנ"ל, ואשר לכל הדעות צריך כוונת הענין – קבלת מלכות שמים. (ג) אחר כך מבאר דין מואהבת ואילך, שלדעת הפוסקים שהוא מדרבנן אין צריך כוונה לצאת ואף לא כוונת הענין. (ד) אחר כך מבאר, שאף הסוברים שמצות מדברי סופרים צריכות כוונה לצאת, מודים שמואהבת ואילך אין צריך כוונה לצאת ולא כוונת הענין. (ה) אבל להאומרים שמואהבת ואילך הוא גם כן מן התורה, צריך כוונה לצאת.
1046. ר"ה כח סע"ב (אמר רבא לצאת לא בעי כוונה), ופירש"י (דבלאו מתכוין יוצא ידי חובתו) ... אמר ליה ר' זירא לשמעיה, איכוון ותקע לי (תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובת, רש"י), אלמא קסבר משמיע בעי כוונה (להוציא השומע, רש"י)). רי"ף ר"ה ז, ב (אמר ליה רבי זירא לשמעיה, התכוין ותקע לי, אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה, כלומר אף על פי שמתכוין להוציא עצמו ידי חובתו, אין חברו השומע תקיעתו יוצא ידי חובתו עד שיתכוין התוקע להשמיעו), ולא הביא דעת רבא דלא בעי כוונה. רמב"ם הלכות שופר פ"ב ה"ד (המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע). רא"ש ספ"ג דר"ה סי' יא (רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה, אלא רק דברי ר' זירא, משום דסבירא ליה דהכי הלכתא, אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינן צריכות כוונה, הלכתא כר' זירא). כר' זירא ר"ה כט , א.
1047. כי זה שמצות צריכות כוונה הוא מן התורה. וראה חקרי הלכות ח"ט מט, ב.
1048. רשב"א יג, ב ד"ה שמע ישראל (קיימא לן דמצות אין צריכות כוונה). ר"ן ר"ה ז, ב בשם הגאונים (אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצות אין צריכות כונה. וכן דעת הרשב"א ז"ל).
1049. ר"ה כח, רע"ב לענין תקיעת שופר (והאי מתעסק בעלמא הוא, קמ"ל), ופירש"י (דאע"ג דמתעסק הוא, יצא, דמצות אין צריכות כוונה). והיינו כשתוקע לשיר או להתלמד, כדאמרינן ר"ה לג, ב (והמתעסק לא יצא ... תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה), הרי שגם שני אלה תלויים במחלוקת הנ"ל. וראה קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ח ע' סב.
1050. שו"ע ס"ד (יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה), ובסי' תקפט ס"ח (המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק, לא יצא. וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא). וכן נפסק לקמן סי' תעה סכ"ח (שכל המצות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו, לא יצא ידי חובתו), וסי' תקפט ס"ה (כל המצות אין אדם יוצא בהם ידי חובתו אלא אם כן נתכוין בעשייתן שהוא עושה דבר זה לשם מצוה, כמ"ש בסי' ס', לפיכך המתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד, לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא אף על פי שנתכוין השומע לשם מצוה, כיון שהתוקע לא נתכוין, אם כן תקיעה פסולה שמע), וסי' תקצ ס"ג (לפי שמצות צריכות כוונה).
1051. רדב"ז (עיי"ש ח"ד סי' (כ) א'צד). משפט צדק ח"ב סי' סב (שיש לומר, שאם הרא"ש כתב דמצוות צריכות כוונה, הוא במצוה אשר היא של תורה, דוגמת תקיעת שופר דהיא מצות התורה, לא במצוה דרבנן). ב"ח סי' תעה ד"ה ומ"ש הרא"ש (משמע להדיא מלשונו שכתב הלכך אזלינן לחומרא, דדוקא במידי דדאורייתא, כגון תקיעת שופר ואכילת מצה דהיא דאורייתא אף בזמן הזה, אזלינן לחומרא ופסקינן דלא יצא בלא מתכוין כמקצת גאונים. אבל באכילת מרור שהיא מצוה דרבנן בזמן הזה, אזלינן לקולא, דאכלן בלא מתכוין יצא, כשאר הגאונים החולקים). הובאו בכנסת הגדולה סי' תקפט הגהות הטור (עיין בהרדב"ז ח"א סי' כ, דוקא במצות דאורייתא, אבל במצות דרבנן סבירא ליה דמצות אין צריכות כוונה. משפט צדק ח"ב סי' ס"ב), וב מ"א ס"ק ג (ודוקא במצות דאורייתא, אבל מצות דרבנן אין צריך כוונה (רדב"ז ח"א כ' [ח"ד א'צד], ומשפט צדק ח"ב ס"ב, כנה"ג סי' תקפ"ט)), ובאליה רבה ס"ק ג (כתב רדב"ז מצות דרבנן אין צריך כוונה (מג"א סק"ג)). עיין סי' תר"ץ ס"ט בב"י ד"ה וצריך שיכוין. וכן צויין בקונטרס אחרון בסופו, ושם נסמן (הערה נח ).
1052. פרי חדש סי' תעה ס"ד (ומכל מקום נראה דלענין דינא לא שנא לן בין מצות דרבנן למצות דאורייתא, דבכולהו בעינן כונה, דאי לא, לא יצא, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון), וסי' תפט ס"ד (כבר כתבתי לעיל שאין זה מכוון להלכה, אלא אף במידי דרבנן בעי כונה, ואי לא לא נפיק).
1053. סעיף כט (וכל מצוה מדברי סופרים אין צריך כונה. ויש חולקין על זה ואומרים, שגם המצות מדברי סופרים צריכות כונה, לפי שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה, וטוב לחוש לדבריהם). וכן הובאו שתי דעות אלו לקמן סי' ריג ס"ד (ולדברי האומרים שמצות של דבריהם אינן צריכות כוונה ... ויש לחוש לדבריהם). סי' תפט סי"ב (ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה, כמו שנתבאר בסי' תע"ה), וסט"ו (יש אומרים שאף מצות מדברי סופרים צריכות כוונה לצאת בהן)
1054. עיין סי' סז (ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, צריך לחזור ולקרות, מפני שקריאת שמע הוא מן התורה וספק של תורה הוא להחמיר). וכן הוא לעיל רס"י נח (קריאת שמע שחרית וערבית היא מן התורה, שנאמר בשכבך ובקומך).
1055. ראה לקמן סי' סב ס"ב (והוא שמבין הלשון). רס"י צח (המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו). סי' קפה ס"ב (אם אינו מבין הלשון, אפילו הוא לשון הקודש, לא יצא ידי חובתו).
1056. לדעת הפוסקים שגם מצות דאורייתא אין צריכות כוונה, שזהו העתק דברי הרשב"א (המובא לקמן הערה מ ), הסובר מצות אין צריכות כוונה (כנסמן לעיל הערה כח ).
1057. ראה חקרי הלכות ח"ט נא, א.
1058. כדאמרינן יד, סוף ע"ב (הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה ... ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה).
1059. בברכות הראשונות של תפלה, כדלקמן רס"י קיב (ק"כ זקנים, ומהם כמה נביאים, תקנו י"ח ברכות על הסדר, ג' ראשונות להסדיר שבחו של מקום תחלה, כעבד שמסדר שבחו של רבו תחלה ואחר כך מבקש פרס מרבו).
1060. רשב"א יג, ב ד"ה שמע (דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד, ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה, דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל כאן צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב, וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה, בשלהי פרק אין עומדין (לד, ב). והטעם, שבשאר מצות שהן מצות עשה, כל שעשה מצותו, אף על פי שלא נתכוין לה, הרי קיים מצותו, אלא שאין זה מן המובחר, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים, אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים). הובא ב ב"י סי' סג ד"ה כתב הרמב"ם, וב מ"א סק"ד. וכן הוא בשו"ת רשב"א ח"א סי' שדמ (דאפילו למאן דאמר בעלמא מצות אין צריכות כונה, הכא גבי תפלה שהיא סדור שבחיו של יוצר הכל יתברך ובקשת רחמים לפניו, מודה, לפי שאינו בדין שינהוג בהן כבשאר המצות שהן מצות עשייה, דהתם כל שעשה הרי קיים מצות עשייתו אלא שאין זו מן המובחר. ואפשר דהוא הדין נמי בפסוק ראשון של קריאת שמע, או פרשה ראשונה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [היא דעת הראב"ד דלקמן בקונטרס אחרון, והערה נז ], לפי שיש בפרשה ראשונה, וכל שכן בפסוק ראשון, יחוד השם וקבלת מלכות שמים, ולפיכך צריך כונת הלב, כדי שייחד בוראו יתברך בכוונה רצויה ובגמר דעתו ויקבל בהסכמת הלב מלכותו יתברך. אבל מכאן ואילך, כל שקורא מלותיה כתקנן, אף על פי שלא כיון לבו בכונותיה ובקבלת עניניה, ואפילו לא כיון לצאת, יצא, דמצות אין צריכות כוונה). וראה שו"ת צמח צדק אהע"ז סי' רטז אות ה (וכעין זה מצינו ב' מיני כוונה בקריאת שמע, ר"פ הי' קורא, הא' שיתכוין לצאת ידי חובת קריאת שמע, למאן דאמר מצות צריכות כוונה, הב' צריך שיתכוין פירוש פסוק ראשון דקריאת שמע, עבב"י באו"ח סי' ס"ג בד"ה כתב הרמב"ם, מ"ש בשם הרשב"א פרק היה קורא, ובשו"ע אדמו"ר נ"ע סי' סמך ס"ה).
1061. ברייתא יג , ב כרבי מאיר (שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר). רמב"ם פ"ב ה"א (הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא. והוא שכיון לבו בפסוק ראשון). שו"ע ס"ה, וסי' סג ס"ד (עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובתו, וחוזר וקורא. ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה, מודה הכא). מ"א שם ס"ק ז (דאע"פ שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים, כענין הכוונה בתפילה (ב"י רשב"א)). * ההלכה שפסוק שמע ישראל (וברוך שם) הוא עיקר קבלת מלכות שמים, הובאה גם לקמן סי' סא סוס"ז (כי עיקר קיבול מלכות שמים הוא בפסוק ראשון), וסי"ד (כי שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא לשון קבלה, שאנחנו מקבלים אלהותו ומלכותו). סי' סג ס"ה (עיקר הכוונה היא בפסוק ראשון, שהוא קבלת מלכות שמים, והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא גם כן קבלת מלכות שמים). ההלכה שהכוונה בפסוק שמע ישראל מעכבת אף בדיעבד, תתבאר לקמן סי' סג ס"ה (עיקר הכוונה היא בפסוק ראשון ... אם קרא קריאת שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון או בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, צריך לחזור ולקרותן), וס"ו (אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש שיוכל לכוין). סי' קפה ס"ב (לא יוצא ידי חובתו, אלא אם כן הבין ונתכוין בפסוק ראשון, שעד כאן מצות כוונה). כיון שהכוונה בפסוק ראשון מעכבת, לכן: (א) גם המהלך בדרך צריך לעמוד ולקרות לפחות פסוק ראשון, כדלעיל סי' נח ס"ו (לעמוד על מקום אחד כשיגיע זמן קריאת שמע ... לכוין בקריאתה ... בפסוק ראשון ... לעמוד ולכוין). לקמן סי' סג ס"ד (פסוק ראשון שצריכין לעמוד מהילוכו (או לישב) ולקרותו, כדי לכוין היטב). (ב) אין להפסיק באמצע הפסוק, כדלקמן סי' סו ס"ב (חוץ מפסוק שמע ישראל שלא יפסיק בו כלל, אם לא מפני מי שירא ממנו שמא יהרגנו. והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא בכלל היחוד. ומטעם זה אין להפסיק גם כן בין שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). (ג) נוהגים לאמרו בקול והיד על העינים, יתבאר לקמן סי' סא ס"ה (נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה. ונוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין). (ד) מעירים את הישן, כדלקמן סי' סג ס"ו (אם היה ישן, מצערים אותו ומעירים אותו, עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש שיוכל לכוין). יש דעה שהכוונה בכל הפרשה הראשונה היא חובה, כדאמרינן יג, ב (אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה). ואף דלא קיי"ל הכי, מכל מקום יש דין מיוחד לכוונה בפרשה ראשונה, כדלקמן סי' סג ס"ז (הקורא קריאת שמע לא ירמוז לחבירו בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ... בפרשה ראשונה, מפני שיש בתחלתה קבלת מלכות שמים הצריכו לעשותה קבע), וס"ח (היה עוסק במלאכה ורצה לקרות קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא קריאת שמע פרשה ראשונה, כדי שלא יהיה כקורא דרך עראי). ויש דעה שמצוות כוונה היא עד תיבות "על לבבך", כדאמרינן בגמרא שם (על לבבך ... עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה) והובאה לעיל סי' נח ס"ו (הערה מט ). ואף מפרק שני ואילך לא יעסוק בדבר אחר שצריך שימת לב, כדלקמן סי' קפג סי"ד (אמנם (לא יעסוק בדבר שצריך לשום לבו אליו, ואפילו היא דבר מצוה, כגון עסק התורה ... בקריאת שמע אפילו מפרק שני ואילך). ולכתחלה צריך לכוין בכל הג' פרשיות, כדלקמן סי' סא ס"א (לכתחלה צריך להזהר ולקרות כל הג' פרשיות של קריאת שמע בכוונה). סג ס"ה (שלכתחלה צריך לכוין בכל הג' פרשיות), וס"ו (שלכתחלה צריך לכוין בכולה). כוונה מעכבת גם בברכה ראשונה של תפלה (ס, ה. קא, א. קפה, ב), ובפסוק פותח את ידיך (נא, ח). ולכתחלה חייב לכוין בכל הברכות (ה, א. קא, א. קפג, יד. קפה, ב).
1062. כדלקמן סי' קא ס"א (המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות. ואם אינו יכול לכוין בכולן, לפחות יכוין באבות. ולעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין לבו באבות, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל, עד שתתיישב דעתו ויוכל לכוין באבות לפחות. ואם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, צריך לחזור ולהתפלל. ועכשיו אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור. אבל קריאת שמע, שעיקר מצות כוונתה אינה אלא פסוק ראשון, חוזרין, שבקל יוכל לכוין. וכן פסוק פותח את ידך שבפסוקי דזמרה). דין הכוונה בפסוק פותח את ידך נתבאר לעיל סי' נא ס"ח (צריך לכוין בפותח את ידך פירוש המלות המוציא בשפתיו, ואם לא כיון צריך לחזור ולומר בכוונה ... ואף עכשיו שאין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה, לפי שקרוב שאף כשיחזור לא יכוין, כמו שיתבאר בסי' ק"א, מכל מקום כיון שאינו אלא פסוק אחד חוזר, שבקל יוכל לכוין כשירצה).
1063. רמב"ם שם (אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא). שו"ע ס"ה. מ"א ס"ק ד (ובכ"מ פ"ב משמע דסבירא ליה, דאפילו לא כיון לצאת רק בפסוק ראשון יצא. וכן משמע לשון הרמב"ם).
1064. עיין קונטרס אחרון.
1065. כנסמן לעיל (הערה לב ).
1066. ע"פ תהלים יב, ג (בלב ולב ידברו).
1067. עיין סי' סא בשו"ע ס"א (יקרא קריאת שמע בכוונה), ולקמן שם ס"א (לכתחלה צריך להזהר ולקרות כל הג' פרשיות של קריאת שמע בכוונה), ומ"א שם ס"ק יד (ובלבד שיכוין). וסי' סג ס"ה (עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש), ולקמן שם ס"ו (והוא ער ממש, שיוכל לכוין).
1068. לעיל סי' נח ס"א (יש אומרים שפרשה ראשונה בלבד היא מן התורה).
1069. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ה נתבאר, שכיון שמואהבת ואילך היא מדברי סופרים, לכן "אם קרא השאר בלא כוונה אין צריך לחזור ולקרות, בין שקרא בלא כוונה לצאת בין שלא בכוונת הענין". ואף שחילוק זה נאמר ברשב"א רק לענין "כוונת הענין", ואילו לענין כוונה לצאת כתב הרשב"א "דאין לחלק כלל בין פסוק ראשון לשאר פסוקים". מכל מקום מודה הרשב"א שכן הוא לדעת הרמב"ם, אף לענין כוונה לצאת.
1070. ד"ה וכתב ה"ר יונה (ומתוך מה שנתבאר בסימן זה נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא). והיינו שממה שהביא הב"י לפני זה (ד"ה כתב הרמב"ם) את דעת הרמב"ם (פ"ב ה"א, ונפסק כן בשו"ע ס"ה) שרק בפסוק ראשון צריך כוונה, מובן "שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא", "דהא בהא תליא".
1071. בב"י ד"ה כתב הרמב"ם (וכתב הרשב"א בפרק היה קורא (יג, ב ד"ה שמע) דלכולי עלמא פסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד, ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה, דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב). ואם כן מנא לן האמור כאן בפנים "אם קרא השאר בלא כוונה, אין צריך לחזור ולקרות, בין שקרא בלא כוונה לצאת בין שלא בכוונת הענין".
1072. בב"י שם (שאם הדברים תלויים במצות צריכות כוונה או אין צריכות, מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות).
1073. במה שנפסק כהרמב"ם "והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא", דהיינו אף אם קרא השאר בלא כוונה לצאת.
1074. בפנים (ואף להאומרים שאף מצות של דברי סופרים צריכים כוונה לצאת, מכל מקום בקריאת שמע ... כיון שלא הצריכו לחזור ולקרות מפני חסרון כוונת הענין, לא הצריכו גם כן לחזור מפני חסרון כוונה לצאת). וכמבואר במ"א ס"ק ד (ובכ"מ פ"ב משמע דסבירא ליה, דאפילו לא כיון לצאת רק בפסוק ראשון יצא. וכן משמע לשון הרמב"ם).
1075. שם (ומפסוק ראשון ואילך, אפילו קורא להגיה ממש, יצא, דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל).
1076. פ"ב מהל' ק"ש ה"א (והשאר אם לא כיון לבו יצא. אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה, יצא). וכן נפסק בשו"ע ס"ה.
1077. על מ"ש בעל המאור בברכות ט, א (לא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון), כתב בהשגות הראב"ד שם (אין נראין דבריו ... מדפריקו הכא הא בפרק ראשון [ו]הא בפרק שני). ועל זה סיים הרשב"א שם (ואפשר דאע"ג דמדרבנן היא, כונת קריאה מיהא בעינן, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל). הרי שגם להראב"ד בפרשה הראשונה סגי בכוונה לצאת, ואין צריך כוונת הענין אלא בפסוק ראשון.
1078. וכן צויין בהערות לעיל (הערה לא ). בשו"ע שם סי"ד (הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא השומע, וצריך (שיכוין) השומע לצאת), והיינו אף שקריאת המגילה היא מדברי סופרים. וראה ס' הק"ן ע' 36. אהלי שם ח"ו ע' קסא. שו"ע אדה"ז המבואר.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.