סימן א

הערות

1. 1714. נדפסה לראשונה בהוצאת זיטאמיר תר"ז, והוגהה ע"פ כת"י 1324. צילומו נדפס ביגדיל תורה נ.י. נח ע' קסו-ח. וראה מ"ש שם ע' קסד. מתוכן התשובה נראה שהוא כעין קונטרס אחרון לסי' לב סנ"ב, ובא לבאר: א) הוכחות נגד דברי הט"ז (שהובאו בפנים סנ"ב), שאם משאיר ריוח פחות מכשיעור בסוף פרשת שמע ובתחלת פרשת והיה אם שמוע " מצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם, ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו "; אלא כדמוכח מהפוסקים אשר "אין נקרא עליו שם פרשה כלל, מאחר שאין שם שיעור פרשה לא בסוף שיטה הראשונה ולא בראש שיטה שאחריה". ב) ביאור הטעם שהנהיגו להשאיר מעט ריוח בסוף פרשת שמע, וריוח כשיעור לפני פרשת והיה אם שמוע, ולא להיפך – ריוח כשיעור בסוף פרשת שמע ומעט ריוח לפני פרשת והיה אם שמוע. ג) ביאור הטעם שלא הנהיגו להשאיר ריוח כשיעור בסוף פרשת שמע וגם ריוח כשיעור לפני פרשת והיה אם שמוע. ד) מיהו מסיים כאן, שאופן זה הוי פרשה סתומה אף לדעת בעל התרומה (ולכן הנהיג רבינו להניח ריוח כשיעור בסוף פרשת שמע וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע, כמבואר בקונטרס אחרון שם ס"ק יב). ה) עוד נתבאר כאן (ד"ה והנה הט"ז), שלענין מזוזה קיי"ל דסגי בסתומה גמורה, כי הפרשה אינה אלא להכירא בעלמא, ולכן כתוב בפוסקים דסגי בהניח פחות מכשיעור בסוף פרשת שמע ופחות מכשיעור בתחלת פרשת והיה אם שמוע (ולכן הנהיג רבינו להניח כשיעור ג' יודי"ן בסוף פרשת שמע ובתחלת פרשת והיה אם שמוע, כמבואר בקונטרס אחרון שם ס"ק יב). שקו"ט בתשובה זו: שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' ח וחיו"ד סי' קמט. מקדש מעט סי' לב ס"ק קנ. גדולי הקדש שם ס"ק מא. שו"ת גלי ים סי' ח. שו"ת מנחת אברהם סי' ד. בית מרדכי סי' ד. שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ג. אהלי שם ז ע' רמא. שו"ת הרב סי' א.
2. 1715. " הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה, דפרשה ראשון ושני יתחיל בראש הדף, ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות, רק שפרשה הג' יתחיל גם כן בראש הדף, ויסיים פחות מכשיעור, דהיינו פחות מט' אותיות, והפרשה הד' יעשה גם כן תחלת הדף ריוח קצת, עכ"פ פחות מכשיעור, נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל, הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע, וגם להרא"ש אין כאן פתוחה, כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתוחה".
3. 1716. "ואם נשאר פחות מזה ... יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחלת שיטה ג'. ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה העליונה של ראש הדף חלק, ויתחיל בשנייה".
4. 1717. הל' ספר תורה פ"ח ה"ב (ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת, יניח הכל פנוי, ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה. ואם גמר בסוף השיטה, מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח, ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה) .
5. 1718. מגילה פ"א ה"ט.
6. 1719. וכן הוכיח מלשון הרמב"ם בפנים סנ"ב ( שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה, ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות, בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה, היא סתומה להרמב"ם), ושם נסמן (הערה שנא ) .
7. 1720. סי' עז (ואם ירצו להתנהג על פי דעת הרמב"ם, יעשו כפשרת מעלתך, להניח בסוף פרשה ג' ריוח מעט, ובראש רביעית עוד ריוח מעט, שיהיה בין הכל כשעור הריוח המחוייב). הובאה בט"ז שם (ותמונה שזכרתי היא נזכרת גם כן בתשובת ר"ם פדוואה שם, וקילסה).
8. 1721. בשו"ת שם (ולזה מבואר בסמ"ק, בענין מזוזה, שנוהגין להניח בסוף שמע ובתחילת והיה אם שמוע, שיהיה בין שניהם כשיעור. וככה מפרש הוא מה שאיתא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) פתוחה מכאן ומכאן סתומה), והוא לענין מזוזה, בסמ"ק סי' קנד (נהגו רבותינו להניח קצת חלק בסוף שמע וקצת חלק בתחלת והיה אם שמוע, ובין הכל שיעור חלק שלשה אותיות, כדאמרינן בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה).
9. 1722. עשין כג (פתוחה מכאן ומכאן סתומה. וקבלתי כך הפירוש, לא שתהא פתוחה לגמרי שראשה שיעור תשע אותיות לדברי סדור קדמונים (לב, א בתוד"ה והאידנא), או שלש אותיות לדברי מסכת סופרים (פ"א הי"ד), ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה, שאם כן היתה פתוחה גמורה, אלא תחלק שיעור הפתיחה לכאן ולכאן, פחות משלש אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה, ופחות משלשה אותיות בתחילת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמוע, להכירא בעלמא, לפי שאינן סמוכות בתורה, וזו היא סתומה גמורה, מאחר שאין שיעור פתיחה לא בתחילה ולא בסוף).
10. 1723. הלכות מזוזה סוף סי' ה (וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה וכן בראש השיטה, לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות). וראה מעדני יו"ט שם אות ק (שביאר שיטת הרא"ש כשיטת הסמ"ג הנ"ל).
11. 1724. "טוב שלא להניח שלשה אותיות לא בסוף שיטה שמסיים בה שמע ולא בראש שיטה שמתחיל בה והיה".
12. 1725. ב"י שם ד"ה ומ"ש וע"כ טוב (וקשה לי על דבריו, דכיון שאינו מניח ריוח כשיעור ג' אותיות נמצא שאין כאן פרשה), וב"ח שם (ומה שהקשה על זה תירץ הסמ"ג).
13. 1726. וכיון שאין צריך כאן ריוח אלא מעט (להכירא בעלמא), וכיון שכתבו הפוסקים הנ"ל שישאיר ריוח פחות מג' אותיות בסוף פרשת שמע ופחות מג' אותיות בתחלת פרשת והיה אם שמוע, על כן תיקן רבינו "להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן בסוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע", כמבואר בקונטרס אחרון לסי' לב ס"ק יב.
14. 1727. גמרא לב, א (ועושה פרשיותיה פתוחות. אמרתי לו רבי מה טעם. אמר לי הואיל ואין סמוכות מן התורה ... רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות, ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, ומאי פתוחות דקאמר רבי שמעון בן אלעזר, אף פתוחות).
15. 1728. רמב"ם הל' תפילין פ"ב ה"ב (וצריך להזהר בפרשיות, שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן. ושלשת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה) . מרדכי תפילין יג, ד (וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה פסולה, ושלשה פרשיות הראשונות כולם פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה).
16. 1729. תוכן הקטע שלפנינו: שתי הלכות נאמרו במזוזה: (א) בגמרא לב, ב ( מצוה לעשותן סתומות, ואי עבדינהו פתוחות שפיר). (ב) בירושלמי מגילה פ"א ה"ט (פתוחה מכאן ומכאן סתומה), לפי פירוש הסמ"ג והסמ"ק והרא"ש הכוונה לסתומה גמורה, שאין במקום אחד כשיעור, שאינה אלא להכירא בעלמא. מהר"ם פדואה סובר ששני הדינים האלה, "ילפינן תפילין ממזוזה", ולכן הכשיר בתפילין (א) אף אם עשאה פתוחה. (ב) אף אם עשאה סתומה גמורה – שאין במקום אחד כשיעור. אבל הט"ז פוסק כהרמב"ם, שבתפילין שעשאה פתוחה פסולה, ואין ללמוד היתר ממזוזה. "ואם כן לדידהו לא מהני סתומה לגמרי, דמהני במזוזה להכירא בעלמא, דלא ילפינן תפילין ממזוזה כלל".
17. 1730. שם (נראה זר מאד מה שהרמב"ם פוסל בתפילין סתומה שעושה אותה פתוחה, דהיינו פרשה והיה אם שמוע, דהא בתלמוד פרק הקומץ פוסק בהדיא במזוזה באלו שתי פרשיות מצוה לעשותם סתומות ואם עשה אותם פתוחות שפיר דמי כו', ארחות חיים כו' [הלכות תפילין סי' כו בשם בעל השלמן], שחולק על הרמב"ם ומכשיר אם עושה פרשה והיה אם שמוע פתוחה כמו במזוזה). דעה זו הובאה בפנים ס"נ (ואם עשאה פתוחה יש מי שפוסל, ויש מכשירין בדיעבד ... וכן עיקר), וכן הוא בפנים סנ"ג (שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין) , ושם נסמן (הערה שמב ).
18. 1731. סי' לב ס"ק כה (ונראה לי ליישב דעת הרמב"ם דהוכיח כן מתלמוד ערוך ... שמע מינה דבתפילין פסול בפתוחות אפילו דיעבד, כן נראה לי לדעת רמב"ם נכון).
19. 1732. פ"ב מהל' תפילין ה"ב (שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן).
20. 1733. גמרא לב, א (רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות, ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, ומאי פתוחות דקאמר רשב"א אף פתוחות. לימא מסייע ליה כיוצא בו ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידין, עושין, אמאי הכא סתומות והכא פתוחות).
21. 1734. בכת"י ליתא.
22. 1735. תיבה זו אינה ברורה בכת"י. ואוצ"ל "מהר"מ", והכוונה למוהר"ר משה ב"ר משלם, המובא בשו"ת רש"ל סי' לז, שמצויין בט"ז שם. וראה גם שו"ת רמ"א סי' כה.
23. 1736. או"ח סי' לב (וכתב מהר"י אבוהב ז"ל ... והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג וללכת, שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה, להתחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון, כי זה ציור סתומה לדעת הרמב"ם. ועל כל פנים צריך ליזהר כשיסיים ובשעריך שהיא סוף פרשת שמע, שלא יעשה כמו בסוף שני הפרשיות הקודמות שמסיים בהן באמצע שיטה כדי להורות על פתחות הפרשיות הסמוכות להן, אבל ובשעריך שבסוף שמע יהיה בסוף השיטה ממש, להורות על סתימת פרשת והיה אם שמוע וכתב).
24. 1737. סעיף לו (ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם).
25. 1738. בב"י (אמנם לעשות פרשת והיה אם שמוע סתומה אליבא דתרווייהו, הוא נמנע), ו במ"א ס"ק מח (דבסתומות אי אפשר לעשותן אליבא דכו"ע). ודלא כהט"ז שכתב, שיש אופן לעשות פרשה סתומה לכל הדעות. וכן הוא בפנים סנ"ב ( והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל).
26. 1739. תוכן המשך התשובה: להרמב"ם יש עוד שני דרכים לעשותה סתומה: (א) להשאיר אחר פרשת שמע כשיעור, וקודם פרשת והיה אם שמוע יניח ריוח מעט. (ב) להשאיר אחר פרשת שמע כשיעור, וגם קודם פרשת והיה אם שמוע יניח כשיעור. בתחלה מבאר כאן הטעם שאין עושין כאופן הא': כי אף לשיטת הרמב"ם ש"פרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם", היינו כשהשאיר שם כשיעור. ומה "שהרמב"ם סבירא ליה מסברא דנפשיה ... סגי במעט ריוח שבתחילת שיטה שניה ... על סברא זו חולקין הפוסקים הנ"ל, והמה הרבים ובתראי טפי", והרי זה כהשאיר רק בסוף פרשת שמע, שהיא פרשה פתוחה לדברי הכל. אחר כך מבאר הטעם שאין עושין כאופן הב': כי אף לדעת תוס' ורא"ש יש הפרש בין פתוחה בסופה, שהיא פתוחה לדעת סדור הקדמוני, לבין פתוחה בתחלתה, שהיא פתוחה לדעת מסכת סופרים. ואם השאיר ריוח מכאן ומכאן, דינה כפתוחה לדעת שניהם. ולכן בחרו לעשות הריוח רק לפני פרשת והיה אם שמוע, שהיא נחשבת סתומה עכ"פ לדעת סדור הקדמוני, ולא לעשות הריוח כשיעור בשניהם, שהיא נחשבת פתוחה לדעת שתיהם.
27. 1740. כנסמן לעיל (הערה עו ).
28. 1741. כנסמן לעיל (הערות פ - פד ).
29. 1742. מגילה פ"א ה"ט (פתוחה מראשה סתומה, פתוחה מסופה פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן סתומה).
30. 1743. ראה מראה פנים בירושלמי שם (ולכולן נזדמן להם ספר מוטעה וגירסא משובשת, מלבד הרמב"ם שהיה לפניו הגירסא הנכונה והאמיתית, וכמו שהיא לפנינו בדפוס וויניציאה).
31. 1744. וחולקים על מה "שהרמב"ם סבירא ליה מסברא דנפשיה", כנ"ל. נמצא שאף לשיטת הרמב"ם ש"פרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם", היינו כשהשאיר שם כשיעור. אבל אם השאיר שם פחות מכשיעור, לדעת הפוסקים הנ"ל הרי זה כהשאיר רק בסוף פרשת שמע, שהיא פרשה פתוחה לדברי הכל.
32. 1745. כנסמן לעיל (הערה צה ), ולקמן (הערה קי ).
33. 1746. הל' ס"ת פ"ח ה"ב (נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם).
34. 1747. ד"ה אחר זמן בא לידי ביאור טור או"ח לר"י אסכנדרי (אבל אם היה פתוחה בסוף שטה ולא התחיל מראש שטה שניה אלא שעשה פתוחות גם בראש שטה שניה שתחתיה, זו נקראת סתומה, מפני שמתחלת מאמצע שטה, והוא הדין נמי לכל צורה שמתחלת מאמצע שטה).
35. 1748. בכת"י הועבר עליו קו למחיקה. ואוצ"ל: הריא"ס (המועתק בב"י שם).
36. 1749. לב, א ד"ה והאידנא (ודבר תימה הוא, דלפי הירושלמי משמע לכאורה, דאם מסיים פרשה באמצע שיטה ואחר כך מתחיל לכתוב באמצע שיטה שתחתיה שזו היא נקראת סתומה, ואיך יתכן זה, מי גרע מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד).
37. 1750. הלכות מזוזה סי' ה (ולשון הירושלמי תמוה, דלכאורה משמע, דאם סיים הפרשה באמצע השיטה והתחיל לכתוב באמצע השיטה דהוי סתומה, וכבר אמר דאם פתוחה מראשה או מסופה דהויא פתוחה).
38. 1751. טעם המנהג בפשטות, נתבאר בב"י בשם מהר"י אבוהב (כדלעיל הערה צה ), ובפנים סי' לב סנ"ב ( ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות ... כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה, שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, אם כן בתפילין, שביד הסופר לעשות כמו שירצה, יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה ), ושם נסמן (הערה שס ). וכאן מוסיף טעם לשלילת אופן זה: כי אף לדעת תוס' ורא"ש יש הפרש בין פתוחה בסופה, שהיא פתוחה לדעת סדור הקדמוני, לבין פתוחה בתחלתה, שהיא פתוחה לדעת מסכת סופרים. ואם השאיר ריוח מכאן ומכאן, דינה כפתוחה לדעת שניהם. ולכן בחרו לעשות הריוח רק לפני פרשת והיה אם שמוע, הנחשבת סתומה עכ"פ לדעת סדור הקדמוני, ולא לעשות הריוח כשיעור בשניהם, הנחשבת פתוחה לדעת שתיהם. מכל זה מובן, שהן לדעת הרמב"ם והן לדעת התוס' ורא"ש, עדיף להניח כשיעור רק לפני פרשת והיה אם שמוע, ולא בסוף פרשת שמע.
39. 1752. והוא מדברי ר"ת בהלכות ספר תורה שלו, נדפס בגנזי ירושלים (משפט פרשה באיזה עניין קרוייה פרשה פתוחה או סתומה או סדורה, פירש רבינו יעקב זכרונו לברכה, איזהו פרשה פתוחה, כל שכתוב מראש השיטה עד אמצעיתה או עד שלישיתה, והניח ריוח עד סוף השיטה בכדי שיש שם ג' תיבות מן ג' ג' אותיות, דהיינו למשפחותיכם, זו היא פרשה פתוחה ... זה מצאתי בסדור קדמוני. ובמסכת סופרים שנינו, איזהו פתוחה, כל שלא התחיל בראש שיטה ... דקסבר תנא דברייתא, בראש שיטה מקרי פתוחה ולא בסוף שיטה. מיהו אם מניח חלק בסוף שיטה ובראשה, לא גרע בהכי. וסדר הקדמונים סבר, כי בסוף שיטה מקרי פתוחה ולא בראש השיטה. ואם הניח בתחלת שיטה ובסוף שיטה, לא גרע ויצא ידי שניהם, עכ"ל רבינו תם).
40. 1753. כי פתיחתה מראשה אינו מוציאה מדין פתוחה שבסופה (דלא כדעת בעל התרומה בעצמו, שיתבאר בסמוך, שפתוחה מכאן ומכאן היא סתומה).
41. 1754. כי לא רצו שתהא הפרשה פתוחה בסופה, שדינה כפתוחה לדעת סדור הקדמוני.
42. 1755. שכתב אחר העתקת דברי ר"ת הנ"ל (וקשה דאמרינן בירושלמי פרק קמא דמגילה ... פתוחה מראשה פתוחה, מסופה פתוחה, מכאן ומכאן הוי סתומה ... פליגא ארבינו יעקב שאומר כשהניח חלק בתחילת השיטה וגם בסופה יצא ידי פתוחה, ובירושלמי קאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה ... למנהג שלנו שאנו מניחין חלק בתחלת שטה לפני והיה אם שמוע ... וכמו כן יש חלק בסוף ובשעריך של פרשת שמע, אם כן הויא ליה פתוחה מכאן ומכאן, דקאמר בירושלמי דהויא סתומה).
43. 1756. וכיון שבעל התרומה סובר שפתוחה מכא ומכאן הוי סתומה, הן לגירסת התוס' והרא"ש בירושלמי, והן לשיטתם בפתוחות וסתומות, לכן יש מקום לנהוג כן בתפילין, להניח ריוח כשיעור בסוף פרשת שמע וגם בתחלת פרשת והיה אם שמוע, כדי שתיחשב סתומה אף לדעתו; וכמבואר מסקנת רבנו בקונטרס אחרון סי' לב ס"ק יב.
44. 1757. תוכן האמור בקטע שלפנינו: מה שאמרו בירושלמי "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", באמת גם בספר התרומה מפרש פירוש נוסף, ולפי זה גם בעל התרומה מודה לדעת התוס' והרא"ש, שאם השאיר ריוח בסוף פרשת שמע ובתחלת פרשת והיה אם שמוע, יש לו דין פתוחה. אמנם מה שבעל התרומה כותב פירוש אחר, אינו מטעם שלהלכה סובר כתוס' ורא"ש, אלא מטעם קושיתו מרב שבגמרא דילן על רב שבירושלמי. אבל להלכה חולק עליהם, וסובר ש"פתוחה מכאן ומכאן סתומה". ומבאר הטעם שהתוס' לא חששו להקשות מרב שבגמרא דילן על רב שבירושלמי.
45. 1758. בספר התרומה שם (אמנם בלאו הכי קשה דרב אדרב, פרק הקומץ אמר ר' חלבו, חזינא לרב הונא דקא עביד פרשיות מזוזות סתומות. ופריך, רבי שמעון בן אלעזר אומר שר' מאיר היה כותבה למזוזה על הדוכסוסטוס, ועושה ריוח מלמעלה, ועושה פרשיותיה פתוחות, ואמר רב הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ומשני כי אמר רב הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, אריוח דווקא. תדע דהא אזיל בתר מנהגא, והאידנא נהוג עלמא בסתומות, שמע מינה אריוח דווקא קאמר הלכה, אבל פרשת מזוזה הויא סתומה. ואילו בירושלמי קאמר רב הלכה כאומר פרשה מזוזה הויא פתוחה. ויש לפרש הכי, דירושלמי, אמר רב הלכה כדברי האומר מזוזה פרשה שלה פתוחה. ואחרי כן מפרש, לא פתוחה גמורה אמר רב, דהא פתוחה מראשה הוי פתוחה גמורה, וכן פתוחה בסופה הויא פתוחה גמורה, אלא פתוחה פירש דקאמר רב במזוזה, היינו שמכאן ומכאן סתומה וכתובה, אבל באמצע יש חלק. והיינו נמי סתומות דקאמר רב פרק הקומץ. וגם אתי שפיר דלעולם כשיש חלק בתחלת שיטה וגם בסופה נקראת פתוחה גמורה, כדברי רבינו יעקב מנוחתו כבוד ... השתא אסקינן דקא נהגי עלמא במזוזה פרשיותיה סתומות, וגם רב אזל בתר מנהגא, וגם רב הונא עבד להו סתומות, וכן אמר רב נחמן בר יצחק פרק הקומץ מצוה לעשותן סתומות).
46. 1759. לא, סע"ב (אמר רבי שמעון בן אלעזר ... ועושה פרשיותיה פתוחות ... אמר רב הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, מאי לאו אפתוחות לא אריוח ... רב אית ליה מנהגא, והאידנא נהוג עלמא בסתומות). והיינו שלמסקנא קיי"ל שבמזוזות צריך להיות סתומות דוקא.
47. 1760. מגילה פ"א ה"ט (שמואל בר שילת משמיה דרב, הלכה כמי שאומר פתוחה).
48. 1761. שם ד"ה והאידנא (אההיא דירושלמי דפליג אש"ס דידן, דמסקינן הכא כי אמר רב אריוח ולא אפתוחות, והתם פסיק רב בהדיא כמ"ד פתוחות).
49. 1762. הנהוג בסתומות.
50. 1763. ב"מ פ"ז ה"א (זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה).
51. 1764. ונתבאר במעדני יום טוב הלכות מזוזה סי' ה אות נ (יש לומר דזו אינה הוכחה גמורה, דדלמא קים ליה לרב בההוא מנהגא דסנדל טפי, דאינו מנהג ותיקין, דודאי פשיטא מלתא דאיכא בין מנהגא למנהגא, שאין כל המנהגות שוות לילך אחריהן).
52. 1765. שאין התוס' חושש לקושיה זו, כי אפשר לומר כו'.
53. 1766. כ"ה בכת"י. כלומר שרב אמר בפירוש "הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפתוחות".
54. 1767. אפשר שהסיום חסר, ואפשר מבאר בו מסקנתו, להצריך להניח ריוח כשיעור בסוף פרשת שמע וגם בתחלת פרשת והיה אם שמוע, ומזוזה להצריך להניח ריוח ג' יו"דין בסוף פרשת שמע וגם בתחלת פרשת והיה אם שמוע, וכמבואר בקונטרס אחרון סי' לב ס"ק יב.