ו דין ברכות אשר יצר ואלהי נשמה ופירושיו[ל]

הערות

1. 814. כ"ה בדפוס ראשון ובשו"ע המחבר. ובכת"י: דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה [שהרי פירוש הברכות לא נתבאר כאן].
2. 815. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) ברכת אשר יצר (ס"א). (ב) ברכת על נטילת ידים (ס"ב-ה). (ג) ברכת אלהי נשמה (ס"ו-ח). (ד) ברכות השחר בבית הכנסת (ס"ט).
3. 816. ברכות ס, ב (כי נפיק אומר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה).
4. 817. אבודרהם (ועתה נהגו לברך בשחר על נטילת ידים ואשר יצר, בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו). רמ"א סי' ד סעיף א (ויש אומרים גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו).
5. 818. מ"א שם סק"ב (משום דנעשה כבריה חדשה), וכדלעיל סי' ד ס"א (לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כבריה חדשה, כמ"ש חדשים לבקרים כו', שהאדם מפקיד נשמתו עייפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה). ולפי האמור לעיל סי' ד סי"ג (והערה נח ), אפשר דהיינו אף בניעור כל הלילה. אבל בקצות השלחן סי' ה ס"ב (ואם היה ניעור כל הלילה לא יברך אשר יצר, אלא אם כן עשה צרכיו [אבל אם ישן ששים נשימות יכול לברך אשר יצר בקומו משנתו, ובלבד שיהי' מחצי לילה ואילך]), ובבדי השלחן שם ס"ק ב (פשוט דלא שייך באשר יצר לברך על מנהגו של עולם, דהא מדינא דגמרא אין אשר יצר מברכות השחר כלל, ומה שנהגו העולם לברך אשר יצר בקומו משנתו, חידוש הוא, והבא דלא להוסיף עליה).
6. 819. שמא לא קיי"ל כמנהג הנ"ל (לברך בכל שחרית תיכף אחר ברכת על נטילת ידים ברכת אשר יצר), אלא כדעת הרמב"ם הלכות תפלה פ"ז ה"ז-ח (וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה ... אם לא נכנס לבית הכסא, אינו מברך אשר יצר את האדם), וכדלקמן ס"ז ( ואשר יצר אין צריך לברך עד שיעשה צרכיו). ואף שבמקום שנהגו לברך אין חוששים לספק ברכות להקל ( בדי השלחן סי' ד סק"ב). מכל מקום הרוצה להסתלק מהספק יעשה צרכיו תחלה. וכעין זה הוא לקמן סי' כה סכ"ג (ויש אומרים שלעולם אין תפילין של ראש טעונה ב' ברכות, כי אם ברכה אחת ... והמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה. ומכל מקום לרווחא דמלתא טוב לומר אחר ברכת על מצות תפילין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שכן צריך לומר אחר כל ברכה לבטלה). הרי שנהגו לברך אף במקום ספק. אבל בפסקי הסדור, הלכות תפילין ד"ה אף על פי כן (שיש אומרים שמברכים לעולם על של ראש על מצות תפילין ... אין לנהוג כן לכתחלה, דספק ברכות להקל).
7. 820. מ"א שם סק"א (ולי נראה דטוב לעשות צרכיו תחלה, כדי לברך אשר יצר תיכף, כדי לצאת מן הספק, דיש אומרים ד[אינו] מברך אשר יצר בלא עשיית צרכיו. ומכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך). וכן הוא בפסקי הסדור סי"ט (ומכל מקום לכתחלה כשניעור משנתו וצריך לנקביו ודעתו לפנות מיד, ימתין מלברך עד יציאתו מבית הכסא. אבל אם אינו צריך לנקביו ולא יפנה עד לאחר זמן מרובה, יברך מיד). ושני פרטים בזה: (א) יעשה צרכיו לפני ברכת אשר יצר. (ב) יעשה צרכיו לפני ברכת על נטילת ידים. והטעם שעשיית צרכיו אינה נחשבת הפסק בין נטילת ידים הראשונה אצל המטה לבין ברכת על נטילת ידים השנית, נתבאר בתהלה לדוד סי' ד ס"ק ב. דובר שלום ע' יח. שלחן הזהב. וראה גם הערה הבאה. לעיל סי' ד מהדורא בתרא ס"ב (והערה לח ).
8. 821. ביאור תוכן ההלכה בסעיפים שלפנינו: (א) כל המצות מברכים עליהם קודם עשייתן, אבל בנטילת ידים שחרית, כיון שאי אפשר לברך קודם הנטילה, מברכים אחריה (ס"ה). וכן בשאר נטילת ידים, כדלקמן סי' קנח סט"ז (מצוה זו, כיון שלפעמים אי אפשר לברך עליה קודם עשייתה, כגון היוצא מבית הכסא, ומוכרח לברך אחר עשייתה, אין לחלק בה בין פעם לפעם, ולעולם יכול לברך אחר כך). (ב) כיון שהברכה היא אחר נטילת הידים, אין דין הפסק בין הנטילה לברכה שאחריה, ולכן יש ממתינים לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת (ס"ב), ואין חוששין להפסק ההליכה מביתו לבית הכנסת (ראה לקמן סי' ח סכ"ב). וכן הוא בהדלקת נרות שבת, כדלקמן סי' רסג קונטרס אחרון ס"ק ג (שאף שהפסיק הרבה, יכול לברך, דאיזה גבול יש לדבר). והוא טעם נוסף למנהגנו לברך על הנטילה השנית, ואין חוששין להפסק בין הנטילה הראשונה אצל המטה לבין הברכה אחר כך (ראה גם הערה הקודמת). וזהו גם טעם המנהג ב"חדר" של תינוקות של בית רבן, בחנוך ילדי ישראל בברכות השחר בבואם לחדר להתחיל בברכת על נטילת ידים, אף שהילדים הפסיקו זמן מרובה מעת שנטלו ידיהם בביתם עד בואם לחדר. (ג) מכל מקום כל מה דאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה להנטילה צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים , ולכן לא נכון לעשות הפסק מרובה בינם באמירת סליחות או תהלים (ס"ג-ה). וכן בנטילת ידים לסעודה, כמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה ס"ה (ואין לומר ואשא כפי כו', כי אין להפסיק בין נטילה לברכה כלל וכלל, וצריך לתכפן בכל מה דאפשר). (ד) וכל זה הוא עד שהתחיל התפלה, שהרי נטילת ידים היא הכנה לעבודת ה' בתפלה, אבל אם כבר התחיל התפלה (ס"ב), שוב אינו מברך על נטלת ידים. וכן בנטילת ידים לסעודה, כדלקמן סי' קנח סט"ז (ומכל מקום אם נזכר אחר שבירך המוציא, שוב אינו מברך על נטילת ידים).
9. 822. תשב"ץ סי' ריז (מהר"ם ז"ל אינו מברך בבקר כשנוטל ידיו על נטילת ידים ואשר יצר, עד בואו לבית הכנסת). כל בו סי' ב (והר"מ נ"ע כתב שאינו מברך בבקר כשנוטל ידיו על נטילת ידים ואשר בחר, עד בואו לבית הכנסת). טור ו שו"ע סעיף ב (יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות).
10. 823. שנוהגים לסדרם בבית הכנסת, כדלקמן סי' מו ס"ג (נהגו לסדרן בבית הכנסת, והם עונין אחריהן אמן ויוצאים ידי חובתן).
11. 824. ב"י בסוף הסימן (ולפי מה שכתבתי בסימן ד' (ד"ה ומשמע) בשם תשובת הרשב"א (ח"א סי' קצא), שבשחר תקנו שיטול אדם ידיו לפי שאז אנו נעשים כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. יש לומר, דכיון דנטילת ידים לא אתיא אלא כדי להתקדש לברך ברכת ההודאה, בתרייהו גרירא, ומאחר שהן נסדרות בבית הכנסת, גם ברכת נטילת ידים יכול לסדרה בבית הכנסת). וכאן מפרש ש"לכן קודם התפלה שייך לברך על נטילת ידים".
12. 825. מהרי"ל הל' תפלה ע' תמ (אמר, דמנהג דיליה כשהשכים ללמוד קודם עלות השחר, וכן בימי סליחות דימים הנוראים, אז היה אומר ברכת נטילת ידים ... אבל בני אדם העומדים ממטתם כשיאיר היום ונכנסין מיד לבית הכנסת, לא יאמר בבית כלום). רמ"א ס"ב (ומי שלומד קודם שיכנס לבית הכנסת או מתפלל קודם, יברכה בביתו ולא יברך בבית הכנסת). ב"ח (נראה מדברי רבינו, דדוקא בהולך מיד לבית הכנסת אחר שנטל ידיו, יכול להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת, אבל אם לומד או עושה מלאכה בביתו, ליכא למאן דאמר שימתין מלברך, אלא צריך לברך על נטילת ידים בביתו). מ"א ס"ק ו (ודוקא כשהולך מיד לבית הכנסת (ב"ח)).
13. 826. עמק הברכה, סדר ברכות השחר (אותן האנשים שלא ברכו על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בבואם בבית הכנסת, רק אומרים תחינות ובקשות או תהלים מקודם, ואחר כך כשיאמר השליח צבור ברכת על נטילת ידים בקול כדי להוציא מי שאינו בקי כנזכר, גם הם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים בקול – לא יפה הם עושים, מפני ההפסק שהיו מפסיקים עד הנה בין הנטילה לברכה). ט"ז ס"ק ה (היינו מה שנוהגים רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ... לענין נטילת ידים שמפסיקין בהפסקה כזאת, צ"ע ליישב ... הוי הפסקה גדולה). ומ"א שם (ובעמק הברכה כתב, דאותן שאומרים תהלים קודם על נטילת ידים, לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול). וכן לענין ברכת התורה מבואר לקמן סי' מו ס"ח (לסדר ברכות התורה ... יותר נכון מנהג הנוהגין לברך מיד אחר אשר יצר ואלהי נשמה (או אחר גומל חסדים טובים ויהי רצון כו') קודם שאומרים שום פסוק מן המקרא).
14. 827. בסעיף הקודם.
15. 828. מ"א ס"ק ז (דדוקא גבי שמונה עשרה תקנת קדמונים ז"ל ... אבל הברכות הללו נתקנו לומר כל אחד מיד בביתו, אלא שנוהגין לאומרה בבית הכנסת ... הכא כל אחד מברך לעצמו, ואם כן הוי ברכתו לבטלה). ואף שאם עדיין לא בירכו יכול להוציאם, כדלקמן סי' נט ס"ד (וכל ברכת השחר, שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו, או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך, כשט' שומעין מאחד ועונין אחריו אמן). מכל מקום כאן שכל אחד מברך לעצמו, לא יברך הש"ץ ב' פעמים. וכן לענין ברכת התורה מבואר לקמן סי' מז ס"ח (המשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה. ואין צריך לחזור ולברך בבית הכנסת, אפילו אם הוא ש"ץ ויורד לפני התיבה, כמו שנתבאר בסימן מ"ו וסימן ו').
16. 829. ב"י (ומיהו בני ספרד לא נהגו לברכה בבית הכנסת, אלא כל אחד מברך בביתו על נטילת ידים ואשר יצר, ובבית הכנסת מתחילין מאלהי נשמה). ד"מ ס"ק ד (ואני בעצמי נוהג כמנהג בני ספרד). שו"ע סעיף ב (ובני ספרד לא נהגו כן). הובא במ"א ס"ק ז (כתב בד"מ ואני בעצמי נוהג מנהג ספרד).
17. 830. דרכי משה שם (וכן עיקר).
18. 831. כדלקמן סי' קנח סט"ז (ומן הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה, שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן, אלא שלפעמים אין ידיו נקיות, כגון היוצא מבית הכסא, לכך מברכין לעולם אחר הנטילה, שלא לחלק בין נטילה לנטילה), ושם נסמן.
19. 832. מהר"י אבוהב, הובא בב"י (וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל ... שמאחר שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך קודם, לפי שהידים מטונפות ... מן הדין הוא שנברך בסמוך כל מה שאפשר). עמק ברכה שם (שהרי זה כלל גדול בדין ברכות לברך עליהם קודם עשייתן, ולא התירו בנטילת ידים לברך אחריו, אלא משום דאין ידיו נקיות משינת הלילה ואין יכול לברך קודם, הלכך תקנו שיברך אחר כך ... אבל ודאי הדין נותן שנברך בסמוך אליה כל מה שאפשר, ולא נפסיק בכדי). לבוש . וראה הליכות מנחם ע' ה.
20. 833. פסחים פרק י קד, ב (כל הברכות כולן פותח בברוך ... חוץ ... וברכה הסמוכה לחבירתה). ברכות מו, א. וכשהן פותחין בברוך צריך לומר גם מלכות בפתיחתן, כדלקמן סי' ריד ס"א (וכל ברכות הפותחות בברוך צריך לומר גם מלכות בפתיחתן).
21. 834. כדלקמן סי' ס ס"א (ברכה שניה נחלקו חכמים בפתיחתה, יש אומרים אהבה רבה ויש אומרים אהבת עולם אהבתנו כו' ... ולמה אין ברכה זו פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה ליוצר אור, ודי לה בברוך שביוצר אור), ושם נסמן (ובסדור קבע הנוסח אהבת עולם). וכן הוא בשאר הברכות הסמוכות, כדלקמן סי' נד ס"א (ישתבח אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה זו לפניהם וזו לאחריהם, ופסוקים שביניהם אינם חשובין הפסק). סי' קיד ס"א (ברכה שניה אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לחברתה, וכן כל ברכות האחרות הן סמוכות זו לזו לכן הן חותמות בברוך ואין פותחות בברוך). וכיון שהיא סמוכה לחברתה, אינה פותחת בברוך אפילו כשאומרים אותה בפני עצמה, כדלקמן סי' ס ס"ג (כיון שנתקנה סמוכה לחברתה, אף כשקורא אותה בפני עצמה אין בה שם ומלכות בפתיחתה).
22. 835. ברכות נט, ב (מאי מברכין, אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ... בא"י ... רוב ההודאות והאל ההודאות). שו"ע או"ח סי' רכא סעיף ב (ומה מברך, אם אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, וחותם, בא"י אל רוב ההודאות).
23. 836. תשובות הגאונים החדשות סי' כח (ושאלת אלהי נשמה שנתתה בי טהורה מה טעם אין לה פתיחה. תשובה, טעם הדבר לפי שהיא הודאה, וברכת הודאה כמי שנפתח בה בשם ובמלכות דומה ... ומצאנו ברכת הודאה אחרת שאין בה פתיחה ויש לה חתימה, שוה עם ברכת אל[ה]י נשמה שנתתה בי וכמוה, והיא נאמרת על הגשמים (ברכות נט, ב) מודים אנחנו לך יי אלהינו על כל טיפה שהורדת לנו, ויש לה חתימה ברוך אל ההודאות ואין לה פתיחה, מטעם שהיא הודאה, ובהודאה יש שימע ההזכרה והמלכות וכל דבר הצריך לברכה). הובא בשבלי הלקט סי' ב. טור ושו"ע ס"ג (כמו שמצינו בברכת הגשמים).
24. 837. ברכות ס, א (כי מתער אומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים). וכן הוא לקמן סי' מז ס"ב (כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה). והיינו דוקא כשישן במלבושיו, כדלעיל סי' א מהדורא בתרא ס"ז ( ומי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה, מדין התלמוד ). אבל אם ישן ערום, נתבאר לעיל שם ( אם ישן על מטתו ערום ... אסור להוציא דברי תורה מפיו בידים מטונפות). ואף אם ידיו נקיות, נתבאר לעיל שם ס"ז ( בזוהר החמירו מאד שלא לברך ... בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית). ולכן תקנו לברכה אחר ברכות על נטילת ידים ואשר יצר, כאמור כאן (ברכת אלהי נשמה ... טוב לסמכה לברכת אשר יצר). וכדי שיוכל להודות להשי"ת כשיעור משנתו, כעיקר תקנת התלמוד, נתבאר לעיל שם ס"ה (טוב לומר מיד שניעור משנתו, מודה אני לפניך ... שהחזרת בי נשמתי ... [ש]אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו, אף אם יש על מטתו ערום). ואם היה ניעור כל הלילה, ראה לעיל סי' ד סי"ג (הערה נח ). ואם אינו יכול לברך עד אחר התפלה, יתבאר לקמן סי' נב סוף ס"א (ויש מי שאומר שלא יברך ברכת אלהי נשמה, מפני שיצא בברכת מחיה המתים שבתפלה. וטוב לחוש לדבריו לכתחלה לברך אותה קודם התפלה).
25. 838. תוספות ברכות מו, א ד"ה כל הברכות (אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך, דאינה סמוכה לאשר יצר וכו', כגון אם לא בא מן הנקבים, דידיו טהורות, אין צריך לברכת אשר יצר). ופסחים קד, ב ד"ה כל (תימה, ברכה דאלהי נשמה אמאי לא פותחת בברוך, דהא מעיקרא לא הוות סמוכה לחבירתה, כדאמרינן בברכות (דף ס, ב) כי מתער אומר אלהי נשמה).
26. 839. תוספות ברכות שם (וצריך לומר הואיל ואין בה אלא הודאה בעלמא אינה פותחת בברוך). טור ו שו"ע סעיף ג (ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכת ההודאות אין פותחות בברוך). * והיינו דוקא ברכות הודאה, כמו ברכת "מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה כו'" וברכת אלהי נשמה שאומרים בה "מודה אני לפניך". משא"כ ברכת אשר יצר אינה נחשבת ברכת הודאה אלא ברכת השבח, ולכן פותחת בברכה. וכן ברכות קריאת שמע נחשבות ברכות השבח, ולכן נתבאר לעיל, שברכת יוצר אור פותחת בברוך, וברכת אהבה רבה סמוכה לה. וכן ברכות השחר נחשבות ברכות השבח, ולכן מבואר לקמן סי' מו ס"ב (וכשנוטל פניו יברך המעביר שינה מעיני כו', ויהי רצון כו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל ... שהכל ברכה אחת ארוכה, פותחת בברוך וחותמת בברוך). ואף שמבואר לקמן סי' נט ס"ד (ברכת קריאת שמע וכל ברכת השחר שהן ברכות שבח והודאה), וסי' מו ס"ג (ברכות הללו שהן שבח והודאה). היינו כי ברכות קריאת שמע וברכות השחר עיקרן ברכות שבח, ולכן אף שיש בהן גם הודאה, מתחילות בברוך. וכן ברכות בקשת רחמים אינן מתחילות בברוך, כמו בתפלת הדרך, כמבואר לקמן סי' קי ס"ז (תפלת הדרך חותמת בברוך ואינה פותחת בברוך, לפי שאינה אלא בקשת רחמים). וראה דובר שלום ע' יט.
27. 840. שו"ת הרא"ש כלל ד סי' א (ובבקר לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה, כי היא סמוכה לה ולכך אינה פותחת בברוך). לבוש סעיף ג (וגם אלהי נשמה, כד[א]י להסמיכה לאלו הברכות, הואיל ואינה פותחת בברוך. אף על פי שאינה צריכה להתחיל בברוך אפילו בלא סמיכות, מפני שהיא ברכת הודאה, וברכת הודאה לא תקנו בה. מכל מקום טוב יותר לברכה מיד עם אלו הברכות בביתו). ב"ח (והרא"ש בתשובה לא כתב דצריך, אלא כתב דלא יפסיק כו', והיא זהירות וחסידות, דפשיטא דלסמכה לברכה טפי עדיף. והכי איתא לקמן בסימן ק"י לגבי תפלת הדרך, דאינה סמוכה ואינה מתחלת בברוך, ואפילו הכי היה מהר"ם (תשב"ץ קטן סי' רמג) נזהר כשהיה בדרך לסומכה). מ"א ס"ק ח (והב"ח כתב דמכל מקום יאמר תיכף אלהי נשמה, כמו תפלת הדרך סי' ק"י ס"ו. וכ"כ הלבוש). והוא כמו בתפלת הדרך דלקמן סי' קי ס"ז (ואעפ"כ טוב להסמיכה לאיזו ברכה, כדי שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה שאין צריך לפתוח בברוך).
28. 841. רש"י ורשב"ם פסחים קד, ב ד"ה ויש מהן (כגון ברכה הסמוכה לחבירתה, שהרי פוטרתה ראשונה שנפתחה בברוך). אבל בדפוס ראשון ובכת"י: "שבסוף ברכה ראשונה". וכדעת התוס' שם ד"ה חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה (פירוש, לפי שחתם בראשונה אין צריך לפתוח השניה בברוך). ובמטבע קצר שאינו חותם בראשונה, לדעה זו, מבואר לקמן סי' מז ס"ה (ואף על פי שהיא ברכה הסמוכה לחברתה, אין זה מועיל כלום במקום שהברכה שלפניה היא מטבע קצר, שהרי ברכת ההבדלה פותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לברכת הנר והבשמים, הואיל והן קצרות). וראה וישכם אברהם (מקורות).
29. 842. וכן מצינו בספק ברכת בדיקת חמץ, כדלקמן סי' תלה סוף ס"ה (ויש לחוש לברך אותה בלא שם ומלכות), ובכמה מקומות. אבל לפעמים אומרים "ספק ברכות להקל", ולפעמים "יברך בלא שם ומלכות" – ראה לקמן סי' תפט סוף ס"ג (הערה סד).
30. 843. סדר היום כוונת הברכות (ואם עוד הלילה גדולה, ולא יוכל לעמוד, וישן שנית, לא יברך אלהי נשמה ולא המעביר שינה עד הבוקר, אלא יברך אותם סמוך לחתימה, ולא יחתום, ובהמעביר לא יזכיר שם לא בתחלה ולא בסוף). מ"א שם (וכתב בסדר היום, דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית, יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלא חתימה, וכשיקום שנית יאמר בחתימה). ואף שבסדר היום מיירי בברכת המעביר שינה, מפרש המ"א ורבינו דמיירי בברכת המפיל. וראה שלחן הזהב.
31. 844. סעיף יד (אפילו השכיב עצמו אחר כך לישן פעם ב' שינת קבע ... לא יברך על נטילה זו, דלא תיקנו ברכת על נטילת ידים אלא כשנעשה בריה חדשה כמו שנתבאר בסעיף א', ובשינה זו השנית לא נעשה בריה חדשה, דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא ב' פעמים). והיינו שהן ברכת על נטילת ידים והן ברכת אלהי נשמה, תקנו רק פעם אחת ביום כשקם משינתו. אלא שאם משכים לקום, ויודע שיצטרך עוד לישן פעם ב', יש הפרש בינם, שברכת על נטילת ידים יברך כשקם ממטתו בפעם ראשונה, וברכת אלהי נשמה עם חתימתה יברך כשיקום בפעם השנית. וכל זה לענין "המשכים לקום ויודע שיצטרך עוד לישן פעם ב' שינת קבע". אבל אם אינו משכים לקום, אלא ניעור משנתו ודעתו לחזור ולישון, אינו מברך שתי הברכות אלא כשיקום ממטתו בפעם הב'. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ח"ו ע' מט.
32. 845. עיקר תקנת ברכת השחר היא כדלקמן סי' מו ס"ב (ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה). ומה שנהגו לסדר בבית הכנסת הוא כדלקמן ס"ג (עכשיו מפני שאין הידים נקיות, וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותן, נהגו לסדרן בבית הכנסת, והם עונין אחריהן אמן ויוצאים ידי חובתן. שברכות אלו אינן דומין לברכות המצות שצריך לברך עובר לעשייתן לפי שמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל ברכות הללו שהן שבח והודאה, יכול לברך אותן גם אחר כך). וכאן מיירי שכולם בקיאים בברכות אלו, ומכל מקום נהגו לסדרן בבית הכנסת, מהטעם שיתבאר בהערה הבאה.
33. 846. מ"א ס"ק ט (נראה לי שעושין כן כדי לענות צ' אמנים, וכדאיתא בזוהר חדש, ובתשובת מ"ע עיי"ש). והוא בתיקוני זהר לג, א וקלא, ב (תשעים אמנים). ושו"ת מנחם עזרי' סי' קט (שאלת על מה שנמצאת נוסחא מן התקונים וכתוב בה, שישראל נקרא גוי צדיק בהיותם עונים בכל יום צ' פעמים אמן).
34. 847. אגור סי' פט (נשאל לגדול הדור מהרר"י מולן, לקהילת אשכנז שנוהגים הזקנים בהשכמה בבית הכנסת לברך ברכת על נטילת ידים בקול רם, ואחד הוא המברך וחבריו עונין אמן, ואחר כך מברכין האחרים גם כן פעם אחרת על נטילת ידים בקול רם, למה לא יצאו בפעם ראשונה באמן שענו. והשיב, כי אף על פי שענו אמן יכולים לחזור ולברך, מאחר שהאחד שהוא מתחיל לברך אינו מכוין להוציא כי צריך כונת המברך והשומע, ואפילו אם הש"צ יכוין להוציא מי שאינו בקי, מכל מקום המברכין אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו, עכ"ל). שו"ע סעיף ד (יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה. ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה. מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים, הם מכונים שלא לצאת בברכתו). והקשה בתהלה לדוד ס"ק ד (צ"ע גדול, דלא כן כתב הוא ז"ל בסי' רי"ג ס"ד). והוא האמור לקמן שם (ולדברי האומרים שמצות של דבריהם אין צריכות כוונה, אף על פי שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה, יצא ... ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה), וסי' תפט סי"ב (ואפילו לא ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו, ולא נתכוין כלל להוציאו, וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה, שהשומע כעונה, ואפילו אם היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו, אין זה כלום להאומרים שמצות אין צריכות כוונה כלל, אלא אם כן מחשב אני מתכוין שלא לצאת בה). וראה לקמן שם (הערה קכז). חקרי הלכות ח"ט ח, א. שלחן הזהב. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.