ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)תריז דין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים

תריז דין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים

במקור חיפוש חדש

ובו ה' סעיפים

מעוברת

א עוברות¹³⁵⁵ ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים¹³⁵⁶:

ב עוברה שהריחה מאכל, ואם לא יתנו לה מהמאכל אפשר שתפיל עוברה, לפי שהעובר הריח ריח המאכל ומתאווה לו, ואם לא תאכל ממנו אפשר שיתעקר לצאת, ונמצא שניהם מסוכנים. לוחשין לה באזנה שהיום הוא יום הכיפורים, אולי תוכל להתאפק. ואם נתיישבה דעתה, שפסק העובר מתאוותו על ידי זכרון זה, מוטב¹³⁵⁷.

ואם לא נתיישבה דעתה בזה, אלא אומרת צריכה אני לאכול (עיין ביאור דבר זה בסי' תרי"ח¹³⁵⁸), או שהתחילו פניה משתנים, אע"פ שלא אמרה צריכה אני לאכול¹³⁵⁹, תוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה, שמא תתיישב דעתה בזה. ואם לא נתיישבה דעתה בכך, ועדיין פניה משונים, או שעדיין אומרת צריכה אני, נותנין לה מן הרוטב עצמו (פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסי' תרי"ח¹³⁶⁰). ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה, נותנין לה מן המאכל עצמו (פחות פחות מכשיעור), עד שתתיישב דעתה¹³⁶¹:

ג ולא מעוברת בלבד אלא אפילו כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו לטעום מהמאכל, לפיכך מאכילין אותו ביום הכיפורים כדרך שמאכילין את המעוברת שהריחה¹³⁶². אבל אם לא נשתנו פניו, אע"פ שאומר צריך אני לאכול, אין מאכילין אותו¹³⁶³.

אלא אם כן הוא חולה¹³⁶⁴, שאז אפילו לא הריח ריח מאכל, והוא אומר צריך אני, או שהרופאים אומרים שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו מיד שצריך לו, כדי הצריך לו. ולא אמרו ליתן לו תחלה מן הרוטב, אלא במעוברת, או מי שהריח ריח המאכל שאין להם ולא לנו אומד בישוב דעתם, פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכין להמאכל עצמו, לפיכך מדקדקין עמהם בכל מה שאפשר. אבל חולה שמאכילין אותו על פי רופאים בקיאים, נותנים לו כפי מה שאומרים הבקיאים¹³⁶⁵. וכן אם מאכילין אותו על פי עצמו שאומר צריך אני, נותנים לו עד שיאמר די. אלא שצריך ליזהר להאכיל אותו פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר בסימן תרי"ח¹³⁶⁶:

יולדת

ד יולדת¹³⁶⁷, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל¹³⁶⁸, אפילו אומרת איני צריכה, מאכילין אותה¹³⁶⁹ בעל כרחה¹³⁷⁰. ומכל מקום יש להאכילה פחות פחות מכשיעור¹³⁷¹, כמו שיתבאר בסימן תרי"ח¹³⁷².

משלשה ימים עד סוף שבעת ימים ללידתה, אם אמרה צריכה אני לאכול¹³⁷³, אע"פ שחברותיה¹³⁷⁴ וכן הרופאים¹³⁷⁵ אומרים שאינה צריכה, אעפ"כ מאכילין אותה מיד, פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר שם¹³⁷⁶.

מכאן ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה¹³⁷⁷, לפי שבודאי אין שום סכנה מחמת הלידה לאחר שבעה ימים ללידתה. לפיכך אפילו אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה אין מאכילין אותה, כיון שאין סכנה בדבר. אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי, מאכילין אותה ¹³⁷⁸ , כדרך שמאכילין כל חולה שאומר צריך אני, כמו שיתבאר שם¹³⁷⁹ עיי"ש:

ה שלשת ימים אלו וכן שבעת ימים אלו, אין מונין אותם מעת לעת. כגון אם ילדה בז' בתשרי אחר חצות היום, אין מחשבין השלשה ימים עד אחר חצות היום של יום הכיפורים, אלא מחשבין אותם לפי סדר ימי בראשית, ויום הכיפורים הוא יום רביעי ללידתה¹³⁸⁰.

ואם אמרה¹³⁸¹ איני צריכה, אין מאכילין אותה כלל. אבל בסתם ,שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה, מאכילין אותה¹³⁸², אלא אם כן שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה, שאז אין מאכילין אותה¹³⁸³ אלא אם כן אמרה בפירוש צריכה אני לאכול¹³⁸⁴:

הערות

1355. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) מעוברת (ס"א-ג). (ב) יולדת (ס"ד-ה).
1356. רבא ב גמרא פסחים נד, ב (עוברות ומניקות, מתענות ומשלימות בו [בתשעה באב], כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים). טור ושו"ע ס"א (עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים). וכן לענין תשעה באב נפסק בשו"ע סי' תקנד ס"ה (עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור).
1357. משנה פב, א (עוברה שהריחה (העובר מריח ריח תבשיל, והוא מתאוה לו, ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנין, רש"י ), מאכילין אותה עד שתשיב נפשה). גמרא פב, ב (ההיא עוברה דארחא (שהריחה, ויום הכפורים היה, רש"י), אתו לקמיה דרבי, אמר להו זילו לחושו לה (באזנה, רש"י) דיומא דכיפורי הוא (שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק, רש"י), לחושו לה ואילחישא (קיבלה את הלחישה, שפסק העובר מתאותו, רש"י)). בה"ג הל' יוה"כ לא, ג (אשה עוברה וידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה). וכתב עליו הרא"ש פ"ח סי' יג (ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים, דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר, דהמפלת בחזקת הסכנה היא, וכן פרש"י דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים). טור ושו"ע ס"ב (עוברה שהריחה, לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא. אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב). לבוש ס"ב (ואם תתיישב דעתה, מוטב).
1358. סעיף א.
1359. תורת האדם להרמב"ן שער הסכנה ד"ה ובהלכות גדולות (שאם אמרה צריכה אני, פשיטא דמאכילין אותה, אלא אפילו ראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות, מאכילין אותה, דחוששין לעיקור). רבנו ירוחם נתיב כז ח"א רכז, ג (וכתב הרמב"ן, אפילו לא אמרה צריכה אני, כל שראו אותה מתאוה לאותו ריח ופניה מוריקות, מאכילין אותה, שחוששין לעקור הולד). רמ"א ס"א (ופניה משתנים, אף על פי שלא אמרה צריכה אני). מ"א ס"ק א (משמע דאם אמרה צריכה אני, אף על פי שאין פניה משתנות. וכן משמע ברי"ו שכתב תחלה סתם עוברה שהריחה, ומיירי כשאמרה צריכה אני, דאם לא כן מנא ידעינן שהריחה, ובהכי מיירי גם כן הטור, ואחר כך כתב כשפניה משתנות נותנין לה).
1360. סעיף יג (כשמאכילין את החולה ... וכן כשמאכילין את המעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה ... כל אלו מאכילין אותן מעט מעט, כדי שלא יצטרף לכשיעור שנתבאר בסי' תרי"ב שחייבים עליו כרת ומלקות, כדי להקל מעליהם מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד).
1361. גמרא [ברייתא] פב, א (עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב (פלך, תוחבין לה כוש ברוטב של אותו בשר, רש"י) ומניחין לה על פיה (ומוצצתו, רש"י), אם נתיישבה דעתה מוטב. ואם לאו, מאכילין אותה רוטב עצמה, ואם נתיישבה דעתה מוטב. ואם לאו, מאכילין אותה שומן עצמו). בית יוסף בפירוש השני (דבמאכל מותר מיירי נמי, אלא דקרי ליה איסור לפי שיום הכפורים אסור באכילה, וגם בזה מאכילין אותה בתחלה היותר מעט שאפשר, דהיינו רוטב, אולי תתיישב דעתה בכך. ועל פי זה אפשר לומר דהרמב"ם נמי לא שאני ליה בין מאכל מותר מצד עצמו ואסור מצד יום הכפורים למאכל אסור מצד עצמו. ומה שכתב מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה, היינו לומר שמאכילין אותה היותר מעט שאפשר, אם נתיישבה דעתה בכך מוטב, ואם לאו מאכילין אותה יותר). לבוש ס"ב (ואם תתיישב דעתה מוטב, ואם לאו נותנים לה מעט מן הרוטב שאין בו שיעור כרת, כדי להקל מן האיסור עצמו אולי יתיישב דעתה, ואם לא תתיישב דעתה בזה נותנין לה אפילו כשיעור מן האיסור). ב"ח ד"ה ומ"ש רבנו נותנין (דנותנין לה האיסור הקל אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו נותנין לה מה שאסור יותר ממנו. וכן כתב בית יוסף במסקנא). מ"א סק"ב (פירוש, שתוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה. ואם לא נתישבה דעתה, נותנין לה רוטב. ואם לאו, נותנין לה המאכל עצמו (ב"י ב"ח ולבוש)).
1362. רא"ש פ"ח סי' יג (ולאו דוקא עוברה, אלא הוא הדין כל אדם שהריח מאכל ומתאוה ופניו משתנין, מסוכן הוא, ומאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי). טור ושו"ע ס"ג (כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומאכילין אותו ממנו). לבוש ס"ג (ונותנין לו מעט, בתחלה הרוטב, ואחר כך האיסור, עד שתתיישב דעתו).
1363. ב"ח ד"ה ומ"ש וכן (שכל שאר אדם אינו מותר אלא אם כן נשתנו פניו, הא לאו הכי, לאו מסוכן הוא). מ"א סוף סק"א (ובשאר כל אדם לא מהני, אמרינן, אלא אם כן נשתנה פניו).
1364. ודיניו יתבארו לקמן סי' תריח ס"א ואילך.
1365. רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ד"ה עוברה (אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים, מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו, וכדי הצריך לו, כמו שאמרו רופאים, ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל). הובא ברא"ש, ובר"ן ג, ב. טור ולבוש ס"ג (אבל חולה שמאכילין אותו על ידי בקיאין, מאכילין אותו בתחלה דבר הצריך לו, וכל דבר הצריך לו על פי הבקיאין). מ"א סק"ב (ודוקא עוברה, שלפעמים מתישבת דעתה בדבר מועט. אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא ... (הרא"ש)). ואולי גם כאן בפנים צריך להיות: מאכילין אותו מיד "דבר" שצריך לו.
1366. מ"א שם (אך פחות פחות מכשיעור, כמ"ש סי' תרי"ח ס"ז), ולקמן שם סי"ג.
1367. דין יולדת לענין שבת, תוך שלשה ימים, ומשלשה עד שבעה, נתבאר לעיל סי' של ס"ד-ה. ודין יולדת לענין משבעה עד שלשים יום, יתבאר לקמן בסמוך שדינה כחולה שאין בה סכנה. וכן הוא לעיל סי' תריד ס"ה, וסי' של ס"ה.
1368. רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ד"ה ובשאלתות (שלשה ודאי אינה מתענה). הובא רא"ש פ"ח סי' י. ר"ן א, א (הלכך לענין תענית, ג' ודאי אינה מתענה). טור ושו"ע ס"ד (יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל).
1369. ב"ח סוף הסימן (פירוש ואפילו אמרה איני צריכה, מאכילין אותה, ואומרים לה אכלי). מ"א סק"ג (אפילו אמרה איני צריכה, מאכילין אותה ואומרים לה אכלי (ב"ח)). וכן לענין חילול שבת נתבאר לעיל סי' של ס"ד (מחללים עליה את השבת, אפילו אומר איני צריכה לחילול). אלא דלעיל שם לענין חימום חמין, אין הדבר הכרח כל כך ליולדת כמו האכילה, ולכן נתבאר שם (אבל אם חכמה או רופא אומרים שאינה צריכה לחילול, שומעים להם, כי הרבה יולדות יש שאין עושין להן חמין בכל יום).
1370. כדלקמן סי' תריח סי"ב (כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול מאכילין אותו בעל כרחו).
1371. מ"א שם (ומכל מקום יש להאכילה פחות מכשיעור).
1372. סעיף יג.
1373. טור ושו"ע שם (משלשה עד שבעה, אם אמרה צריכה אני, מאכילין אותה). והיינו אפילו "בסתם שאינה אומרת כלום, או שאומרת שאינה יודעת", כדלקמן סוף ס"ה. אלא ש"אם אמרה צריכה אני ... מאכילין אותה" – "אע"פ שחברותיה, וכן הרופאים, אומרים שאינה צריכה", משא"כ בסתם, כדלקמן שם.
1374. ב"ח סי' של ד"ה ומ"ש כל (דאפילו תוך שבעה, וחברותיה אומרות אינה צריכה, מחללין, כיון שאיהי אומרת צריכה אני).
1375. אליה זוטא שם סק"ב (אמרה צריכה אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינה צריכה, מחללין אף תוך ז'). וכן הוא לעיל שם ס"ה (אלא אם כן היא אומרת צריכה אני, שאז אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה, מחללין). ודין זה הוא גם ביולדת תוך שלשים, כדלקמן בסמוך (מכאן ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה ... אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי, מאכילין אותה כדרך שמאכילין חולה), ובחולה שאין בו סכנה יתבאר לקמן סי' תריח ס"א (חולה שהוא אומר צריך אני לאכול ... מאכילין אותו מיד ... אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך לאכול ... שומעין לחולה, שבודאי הוא צריך לכך). והחילוק בין תוך שבעה לבין תוך שלשים, הוא לענין האמור לקמן בסמוך (אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה), ושם (הערה 24 ).
1376. סעיף יג.
1377. שבת קכט, א (שלשים, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי, כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת), ופרש"י (והא חיה עד ל' יום, סתמא חולה היא). וכדלעיל סי' שכח סי"ט (חולה ... צרכיו נעשין על ידי נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה). וכן הוא לעיל סי' של ס"ה (ומסוף ז' ואילך ... הרי היא עד ל' יום כחולה שאין בו סכנה, שכל צרכיו נעשים על ידי נכרי).
1378. איסור והיתר כלל ס סי' ב (והא שיש חלוק בין תוך ז' לאחר ז', היינו באמרה צריכה אני מחמת הלידה. אבל אם אמרה צריכה אני מחמת שמתכבד עלי החולי, אפילו אחר ז' נותנין לה, דלא גרעה מחולה אחר). אליה זוטא סק"א (היינו באמרה צריכה אני מחמת לידה, אבל אם אמרה צריכה אני מחמת שמתכבד עלי החולי, נותנין לה. איסור והיתר).
1379. סעיף א ואילך.
1380. תרומת הדשן סי' קמח (ונראה דתוך שלשה לא חשיב להו מעת לעת ... אלא הנך שלשה חשבינן לפי סדר הימים, ומיד כשנכנס יום רביעי ללידתה מיקרי לאחר שלשה). שו"ע ס"ד (וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביום הכיפורים, אם לא אמרה צריכה אני, אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה). וכן הוא לעיל סי' של ס"ו (ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, אלא אם ילדה בד' בשבת סמוך לערב הרי כשמגיע תחלת ליל שבת הוא כבר יום רביעי ללידתה, אף על פי שלא כלו ג' מעת לעת עד סמוך לערב בשבת, וכן לענין שבעה ושלשים). וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' סג, בשם מהרי"ל, להקל ברכה וענוגה פחות מכשיעור.
1381. יולדת זו שיום הכיפורים הוא יום רביעי ללידתה. או שכאן חוזר לדין משלשה עד סוף שבעה, דלעיל ס"ד.
1382. רמב"ן בתורת האדם שם (שבעה, אם אמרה איני צריכה מתענה והולכת, ואם לאו מאכילין אותה). ר"ן א, א. וכן הוא לעיל סי' של ס"ה, לענין חילול שבת (בסתם, שהיא אינה אומרת כלום, וחברותיה אינן יודעות, מחללין).
1383. וכן הוא לעיל שם (אבל אם חברותיה אומרות שאינה צריכה, אין מחללין).
1384. כדלעיל ס"ד.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.