תקצב תפלת מוסף בקול רם וסדר התקיעות

הערות

1. 559. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) תקיעות מעומד (ס"א-ו). (ב) הפסק בתקיעות (ס"ז-ח). (ג) מקום התקיעות ומיהו התוקע (ס"ט-יא).
2. 560. משא"כ ביחיד, כדלקמן בסמוך (שאין תוקעין ביחיד), וס"ז (המתפלל מוסף ביחיד, אין מפסיק כדי לתקוע סדר הברכות).
3. 561. כדלקמן ס"ז (ותקנו חכמים לשמוע אותן על סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות ... בתקיעות מעומד שעל סדר הברכות), ושם נסמן (הערה 43 ).
4. 562. משנה לב, א (אמר לו רבי עקיבא ... כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע). גמרא לג, ב (תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים), ופרש"י (תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות, וכן בשביל זכרונות, וכן בשביל שופרות). רמב"ם פ"ג ה"ז (ומלכיות ותוקע שלש. ואומר זכרונות ותוקע שלש. ואומר שופרות ותוקע שלש).
5. 563. ט"ז .
6. 564. סעיף ז.
7. 565. גמרא לד, ב (לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי כשהוא שומען שומען על הסדר, ועל סדר ברכות. במה דברים אמורים, בחבר עיר (חבורת צבור, רש"י), אבל שלא בחבר עיר (יחיד, רש"י), שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות (מברך את כולו ואחר כך תוקע תשע תקיעות, רש"י)). ופירש בשלטי גבורים י, סע"ב בשם ריא"ז (ולא אמרו לשומען על סדר הברכות אלא בחבר עיר ... ונראה בעיני שחבר עיר היינו כשש"ץ אומר תפלתו בקול רם, אבל כשהצבור מתפללין כל אחד תפלתו בלחש, כולן יחידין הן). הובא בכנסת הגדולה הגה"ט, ובמ"א בריש הסימן.
8. 566. ערוך ערך ערב הא' (והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר). הובא בתוס' לג, ב ד"ה שיעור (ובערוך ... בערך ערב, דהלין דמחמרי [ועבדי] שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר), ובטור (והכי איתא בערוך שכתב, והני דמחמירין תוקעין ל' כדיתבין ול' בלחש ול' על הסדר). פע"ח שער כו פ"ג (שלשים קולות דמיושב ... והל' קולות במוסף בלחש ... ו[ה]ל' דחזרת מוסף). של"ה מסכת ר"ה (ריז, א) ד"ה אחר כך (אחר כך זכני השם יתברך, ומצאתי קונטריסים נחמדים, עין לא ראתה אלהים זולתך, והיה האור גנוז, עד בא איש האלהים הרב האשכנזי האר"י ז"ל, וגילה סוד ה' ליראיו, והם נתקנו על מנהג לתקוע מאה קולות, דהיינו שלשים קולות בישיבה, ושלשים קולות בתפלת לחש, ושלשים קולות על הסדר בחזרת שליח צבור התפילה, ועשרה קולות לאחר גמר התפילה). תקנת מאה קולות תתבאר לקמן סי' תקצו ס"א. וכן הוא בסידור. והובא באור התורה ליוהכ"פ ע' א'תקפב (מנהג אשכנז שתוקעים מ' קולות, ומנהג ספרד לתקוע מאה). והיינו שמנהג אשכנז לתקוע רק בחזרת הש"ץ, ותוקעים, כאמור לקמן ס"ד (למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת), ואם כן הוו בסך הכל מ' קולות. וראה אבני נזר סי' תמז. מנחת אלעזר ח"ד סי' לז. אוצר מנהגי חב"ד ר"ה ע' קלג אות שכו.
9. 567. כנה"ג שם (ומנהג נכון הוא שלא לתקוע בלחש, מפני כמה טעמים). מ"א ריש הסימן (יש מקומות שנוהגים לתקוע כשמתפללין בלחש, ואין לנהוג כן לכתחלה (כנה"ג)).
10. 568. גמרא טז, סע"א (תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין).
11. 569. לבוש סי' תקפה ס"א (בתקיעה שהיא על סדר הברכות, שהיא דאורייתא, גם השומע צריך לעמוד, משום דילפינן מקרא שצריך לתקוע מעומד). והיינו שאת עיקר מצוות תקיעת השופר מהתורה, תקנו חכמים שתהי' על סדר הברכות בתפלת מוסף, ואילו תקיעת שופר דמיושב היא "כדי לערבב את השטן". אמנם אחר שתקנו חכמים את תקיעת שופר דמיושב "כדי לערבב את השטן", נמצא שמן התורה יוצא בתקיעות דמיושב, ואילו תקיעות דמעומד נשארו מתקנת חכמים, כמבואר כל זאת לקמן ס"ז (והערות 41 ; 43 ). מ"א כאן ריש הסימן (התוקעין והשומעין צריכין לעמוד (לבוש סי' תקפ"ה). ועסי' ק[כ]"ד סוף ס"ד). והוא האמור בשו"ע שם (יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפלה). וכן הוא לעיל שם ס"ז (יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה, כיון שמכוונים ושומעים התפלה מהש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמן (ולכן נקראו התקיעות שבחזרת הש"ץ בראש השנה תקיעות מעומד, לפי שכל העם עומדים בחזרת הש"ץ)). ואילו כאן נראה שרק בראש השנה צריך לעמוד, ואפשר מטעם המובא לעיל מהלבוש. וכן הוא המנהג, שאין מדייקים לעמוד בכל חזרת הש"ץ, רק קמים לתקיעת שופר שבחזרת הש"ץ.
12. 570. ס"א (צריך לתקוע מעומד), וס"ב (השומעין התקיעות ... אינן צריכים לעמוד).
13. 571. סעיף ב.
14. 572. רי"ף יא, א (ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין. אלא כיון שהברכות אין מעכבות את התקיעות, הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין, ודי להם לתקוע ... שלא להטריח את הצבור). רמב"ם פ"ג הי"ב (בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלש פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין. אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות). רא"ש פ"ד סי' י (ובדין הוא שיהו תוקעין על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין. אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות, הרי כבר יצאו ידי חובתן באותן שתקעו יושבין, ודי להם לתקוע ... על סדר הברכות פעם אחת, שלא להטריח על הצבור). הלכה זו שהברכות אין מעכבות את התקיעות, תתבאר לקמן סי' תקצג ס"ד.
15. 573. ר"ת בתוס' לג, ב ד"ה שיעור (והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק, כמו במלכיות, דהשתא נפיק מכל ספיקי ... וכיון שעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים, לא חשו לחזור ולעשות בשעת תפלה). הובא ברא"ש שם וטור. המנהגים (טירנא) ר"ה ע' צט (ותוקעין קשר"ק למלכיות וכן לזכרונות ולשופרות, כר"ת ז"ל). רמ"א ס"א (ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. וכן המנהג במדינות אלו). ט"ז ס"ק א (זו דעת ר"ת ... הנהיג ר"ת לומר בכל פעם תשר"ת, לפי שבזה יצאנו מידי ספק שמחסר מה דצריך).
16. 574. בקונטרס השלחן הגיה: או תרועה.
17. 575. ר"ת בתוס' שם (וליכא אלא הפסק, ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר). רא"ש שם (והנהיג רבינו תם לתקוע בזכרונות ובשופרות קשר"ק, כמו במלכיות, דהשתא נפיק מכל ספיקי, וליכא אלא הפסק, וכדי שלא לשנות את המנהג ביותר לא חיישינן להפסק). לבוש ס"א (וטעם שלנו הוא, דכיון דמספקא לן תרועה דקרא מה היא, לכך בתשר"ת יוצאין ממה נפשך, שאם תרועה דקרא היא שברים לחוד הא איכא, ואם הוא שניהם הא איכא, תרועה לחוד הא איכא. מאי אית לך למימר, דשמא היא אחת, הוי אידך הפסקה בין תרועה דקרא לפשוטה שלפניה או שלאחריה, להא לא חיישינן ... כיון שכבר יצאנו ידי כל הספיקות, חששו לטורח צבור, ולא חששו להפסקות). ט"ז סק"א (ואף על פי שיש חשש הפסק, דהיינו שמא גנוח לבד או יליל לחוד, נמצא דהוי השני הפסק. מכל מקום עדיף לתקן החסרון מתיקון ההפסק, כיון שעכ"פ כבר תקנו הכל בתקיעות דמיושב, סמכי על זה). זה שכבר יצאנו ידי חובה מן התורה בתקיעות מיושב, יתבאר לקמן ס"ז (והערה 43 ).
18. 576. סעיף ב.
19. 577. רי"ף י, ב (ותוקעין על סדר הברכות תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת ... וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות). רמב"ם פ"ג ה"י (ואחר שגומר שליח צבור ברכה רביעית, שהיא מלכיות, תוקע תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה פעם אחת. ומברך ברכה חמישית שהוא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים ותקיעה. ומברך ברכה ששית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת). טור ושו"ע ס"א (ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת).
20. 578. רב האי גאון בתשובה, הובא ב רא"ש פ"ד סי' י (כתב רב האיי בתשובה, אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ספק בדבר זה, שהרי משניות קדומות אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים, וקאמר אביי בהא פליגי, וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות ומהם עושים יבבות כבדים שהן שברים, אלו ואלו יוצאין ידי חובתן, כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן, והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה, והן התנאים כמו שאמרנו למעלה, הללו שונין שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה כשלשה שברים, אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן כמנהגם, וקאמר אביי בהא פליגי. ולאו פלוגתא היא שיהו מטעים אלו את אלו, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, וחכמים של הללו מודים הם כי שברים תרועה הם, וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן. וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה), ו ר"ן י, סוע"א, ובב"י סי' תקצ ד"ה וכתבו הרא"ש והר"ן.
21. 579. ר"ן יא, רע"א (ולדברי רבינו האיי גאון לא קשיא מידי, דהא יום תרועה אמר רחמנא, הלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא, דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הצבור ולתקוע בתקיעות דכולהו מקומות, שפיר דמי).
22. 580. שו"ת ריטב"א סי' כט בסופו (כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהן. וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת. ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו, ואחר כך דברי תנא ברא, ואחר כך דברי תנא דמתניתין, להעלות בקדש, לפתוח בקטן ולסיים בגדול). הובא ב"י סי' תקצ שם.
23. 581. שו"ע ס"א (ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים).
24. 582. ערוך ערך ערב הא' (דבעינן ל' בעמידה כמו ל' בישיבה ... ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר), הובא בתוס' לג, ב ד"ה שיעור ובטור. שלטי גבורים י, ב אות ב בשם ריא"ז (אחר שגמר מלכיות תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, וכן לזכרונות וכן לשופרות). שו"ת רדב"ז ח"ד סי' כט (ראוי לעשות כדברי בעל הערוך ז"ל, שהוא תשר"ת תר"ת תש"ת על כל ברכה וברכה פעם אחת. וכן אנו נוהגין). של"ה מסכת ר"ה (ריד, א) ד"ה בענין סדר התקיעות (וכבר נתפשט המנהג עתה בארץ ישראל לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות). וכן הוא בסידור. וראה לעיל סי' תקצ ס"ט שבתקיעות מעומד יעשה השברים ותרועה של תשר"ת בשתי נשימות.
25. 583. טור סי' תקצא (ואין היחידים נוהגין לומר באשכנז היום הרת עולם, אלא בחזרת ש"ץ התפלה, על התקיעות). מנהגים (טירנא) ר"ה ע' צט (ואומרין בכל פעם היום הרת וארשת שפתינו וכו'). מהרי"ל סדר מוסף של ר"ה ע' רחצ (אומרים היום הרת עולם וארשת שפתינו). רמ"א ס"א (ונהגו לומר כל פעם אחר שתקעו, היום הרת עולם, וארשת).
26. 584. מנהגים (טירנא) שם (בשבת אומרין היום הרת, ולא ארשת). רמ"א שם (ואפילו בשבת שאין תוקעין, אומרים היום הרת עולם, אבל לא ארשת). לבוש ס"ב (נראה לי הטעם שאין אומרים ארשת בשבת הוא מפני שיסד בו הפייטן מאזין ומקשיב לקול תקיעתינו, וזה אין שייך לומר בשבת שהרי אין תוקעין היום).
27. 585. גמרא לד, ב (במה דברים אמורים, בחבר עיר (חבורת צבור, רש"י), אבל שלא בחבר עיר (יחיד, רש"י), שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות (מברך את כולו ואחר כך תוקע תשע תקיעות, רש"י)). טור ושו"ע ס"ב (יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות).
28. 586. גמרא שם (רב פפא בר שמואל קם לצלויי, אמר ליה לשמעיה, כי נהירנא לך (לסימן שסיימתי הברכה, רש"י) תקע לי. אמר ליה רבא, לא אמרו אלא בחבר עיר). הרי שגם כשיש לו מי שתוקע לו אינו מפסיק. ארחות חיים דין תקיעת שופר סט"ו (ולא תימא דוקא כשהוא עצמו תקע, שמא יטעה ולא ידע יחזור לתפלתו, אלא אפילו יהיה שם אחר שיתקע לו, אינו צריך לשומען על סדר הברכות). ט"ז. שו"ע שם (ואפילו יש לו מי שיתקע לו).
29. 587. לבוש ס"ג (יחיד המתפלל שלא בציבור לא יפסיק בתקיעה בין הברכות, ואפילו יש לו אחר שיתקע לו, דתקיעה הוי הפסק בברכת יחיד). ודעת רבינו שאפשר שמיעת תקיעת שופר לא הוי הפסק, אלא "שלא תקנו אלא בצבור". וראה שדי חמד אס"ד מערכת ר"ה סי' ב אות לו ד"ה ויש לי עד.
30. 588. כדלעיל סי' תקצ ס"ב.
31. 589. ארחות חיים שם. כלבו סי' סד כח, ג (ויש פוסקין דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות, טוב שישמע אותן לפני הברכות). רמ"א ס"ב (אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף).
32. 590. שמן התורה סגי בתקיעות מיושב, ותקנת חכמים היא לתקוע במוסף על סדר הברכות (כדלקמן הערה 43 ).
33. 591. כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו ושצונו על נטילת ידים, והיכן ציונו שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם). סי' תלב ס"א (קודם שיתחיל לבדוק צריך לברך, כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים).
34. 592. שערי שמחה למהרי"ץ גיאת ע' מא (וכיון שבירך על תקיעות שמיושב, אין צריך לחזור ולברך על תקיעות שמעומד, דדעתו מתחלתן על כולן הוא מברך ... והכי אמר רב האיי). הובא במ"מ פ"ג הי"א. וכמו במצות תפילין של יד ושל ראש, שהן שתי מצות, כדלעיל סי' כה סי"ג (תפילין של יד ותפילין של ראש אינן מצוה אחת, אלא הן ב' מצות, שאין מעכבות זו את זו ... תקנו חכמים שיסמוך הנחת תפילין של ראש להנחת תפילין של יד בלי שום הפסק דיבור בינתיים, כדי שתעלה הברכה שיברך על של יד גם לתפילין של ראש).
35. 593. שערי שמחה ע' מב (וחייב תוקע לשתוק, ושלא לפסוק בשיחה ובשאר עסקין, משעה שהתחיל לברך עד שהוא גומר את התקיעות, בין מיושב בין מעומד, לא שנא הוא ולא שנא העומדין אחריו, והכי אמר רב סעדיה, אין לו רשות לתוקע לשוח עד שמסיים את כל התפלה ... אבל לחזור ולברך אינו חוזר). רי"ף יא, א (שאלו מקמי ריש מתיבתא, המברך יום ראש השנה על תקיעת שופר בתר ספר תורה, והשיח, צריך לברך על התקיעות של סדר ברכות או לא. ואהדר להו, הכין קא חזו רבנן, שגוערין בזה ששח עד שלא יתקע על סדר ברכות, אבל לחזור ולברך אינו חוזר). רמב"ם פ"ג הי"א (ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד. ואם סח ביניהן, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך). רא"ש פ"ד סי"ב (ור"י גיאות ז"ל כתב, ולא עוד אלא אפילו הקהל צריכין ליזהר שלא להסיח). טור ושו"ע ס"ג (לא ישיח, לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעת שמעומד). רמ"א שם (ואם דברים בטלים סח, אין צריך לחזור ולברך). וכן הוא לעיל סי' תקצ סי"ב (אע"פ שלכתחלה אסור להשיח מתחילת תקיעות מיושב עד סוף התקיעות מעומד, כמו שיתבאר בסי' תקצ"[ב], מכל מקום אם עבר התוקע ושח, אפילו הפסיק כמה שעות בשיחה, אפילו בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ובין בבא לבבא ובין סדר לסדר, אין צריך לחזור ולתקוע). ומה שכתבו "לא התוקע ולא הצבור", הוא כדלעיל סי' קסז ס"י (רבים שעושים מצוה אחת ואחד מברך לכולם, אם הפסיק אחד מהם בין שמיעת הברכה לעשיית המצוה, אף על פי שהמברך כבר עשה המצוה תיכף לברכתו, אין זה מועיל לזה שהפסיק בינתיים).
36. 594. סעיף כא (ואם לובשן כולם זה אחר זה ... אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים, צריך לברך על כל אחד ואחד).
37. 595. סעיף יח (אסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ואם הפסיק, אזי אין ברכת תפילין של יד עולה לתפילין של ראש וצריך לברך על תפילין של ראש). * שיטה נוספת הובאה בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ה (אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה. ואם דיבר, צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה ... ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק). ונתבארה שיטה זו בט"ז שם ס"ק ט (סבירא להו דשאני בין תפילין לתפילין, דב' מצות של חובה הם, וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה, אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט, לא מחייב לחזור ולברך, והוה כמו שח באמצע סעודה ... וכיון שלא הכריע בשו"ע, קי"ל כיש אומרים אלו דספק ברכות להקל. ועל כן צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק). ואף שחולק עליו בש"ך שם ס"ק ז (והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך). מכל מקום בזמנינו קשה מאד ליזהר בזה, שהשוחטים עוסקים במלאכתם בבית השחיטה כל היום, וקשה ליזהר משיחה במשך כל היום, וכל יום ויום, ומקילים בזה כדעת הט"ז. * ולכאורה תלוי בזה גם דין הלובש טלית קטן בבוקר בברכת על מצות ציצית, ואחרי שבא לבית הכנסת לובש טלית גדול, והפסיק ביניהם, אם צריך לברך שוב על טלית גדול. והרי גם טלית אינה מצות חובה, כדלעיל סי' כד ס"א (אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתלבש בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית. מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז ללבוש טלית מצוייצת). וכבר הובא לעיל מסי' ח סכ"א (ואם לובשן כולם זה אחר זה ... אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים, צריך לברך על כל אחד ואחד). והוא כדעת הש"ך שהובאה לעיל, שגם במצוה שאינה חובה (הסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך). נמצא שהלובש טלית קטן ואחר כך מתעטף בטלית גדול, יברך שוב. אמנם נהוג כדלעיל סי' ח ס"כ (יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר). ובפסקי הסדור הלכות ציצית (מברך על טלית גדול, ויכוין לפטור גם את זה). ובאגרות קודש חט"ז אגרת ו'מה (וכבר פסקו, בלאו הכי, אשר הלובש טלית גדול – בעת ברכתו עליו יכוון לפטור את הטלית קטן). ונתבאר בדובר שלום ע' כג.
38. 596. רי"ף ורא"ש שם (ולא דמיא הא לתפילין, דאמר רב חסדא (מנחות לו, א) הסח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, דהנך שתי מצות נינהו ... האי שסח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד ... שאינו חוזר ומברך, דמצוה אחת היא). מ"א סק"ד (ולא דמיא לסח בין תפילין לתפילין, דהתם ב' מצות הן, משא"כ הכא דכולא חדא מצוה היא (הרי"ף)).
39. 597. כדלעיל סי' תקצ ס"א.
40. 598. כדלעיל ס"א (תקנו חכמים לתקוע תר"ת למלכיות תר"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות). ולעיל סי' תקצא ס"א (תיקנו חכמים להתפלל במוסף ... פסוקי מלכיות ... פסוקי זכרונות ... פסוקי שופרות). והיינו שתקנת חכמים היא, שתקיעת שופר זו שמן התורה, יתקעו אותה בעת אמירת ברכות מלכיות זכרונות ושופרות שבתפלת מוסף.
41. 599. גמרא טז, רע"ב (למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן). כפירוש הרמב"ן במלחמות י, ב (הכי קאמר, למה הנהיגו חכמים באותן תקיעות ראשונות, ולא פטרו עצמן בתקיעות שעל סדר הברכות שהן עליהם חובה ואינן יכולין לפטור עצמן מהן. כדי לערבב את השטן), והר"ן ג, א ד"ה למה (פירוש, כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין, דתקיעות שעל סדר הברכות הן עיקר, למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין. ואמרינן כדי לערבב את השטן). טור סי' תקפה (פירוש, למה תוקעין מיושב קודם מוסף, וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות, למה מקדימין לתקוע מיושב. כדי לערבב השטן).
42. 600. טור סי' תקפה (פירוש, כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת תפלה). הובא בט"ז כאן סק"ב.
43. 601. והיינו שעיקר מצות שופר תקנו חכמים לתקוע עם פסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות בעת תפלת מוסף, ומה שתוקעים במיושב לפני מוסף הוא רק כדי לערבב את השטן, כמובא לעיל מפירוש הרמב"ן והר"ן והטור. אמנם כיון שתקעו במיושב לפני מוסף, כבר נתקיימה המצוה של תורה, כדלעיל ס"ג (שכבר יצאנו ידי חובה מן התורה בתקיעות מיושב), וכדלקמן סי' תקצג ס"ד (הברכות אינן מעכבות את התקיעות, שאם אינן יודעין לברך הברכות האלו אעפ"כ יתקעו ג' סדרים). ושוב נשאר רק לקיים תקנת חכמים לתקוע בעת אמירת הברכות במוסף, כמבואר במלחמות יא, א (שתקנו חכמים להיות תוקעין ומריעין כשהן יושבין ויוצאים ידי חובתן, ותקנו שיהו תוקעין ומריעין כשהן עומדין על סדר הברכות, שהברכות הללו מלכיות זכרונות ושופרות כל עיקרן בהתרועות נתקנו). נמצא שאת מצות תקיעת שופר מהתורה מקיימים בתקיעות מיושב, ואת מצות תקיעת שופר מתקנת חכמים מקיימים בתקיעות מעומד, "שהן מצוה אחת ונראין כשתי מצות".
44. 602. ולכן אין להשיח לפני מצות תקיעת שופר של דברי סופרים. וכעין זה הוא גם בברכת אכילת מצה ומרור, שאין להשיח עד אחר אכילת מצה ומרור של כורך, שהיא מדברי סופרים, כדלעיל סי' תעה סי"ח (ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה, משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו לפי דעת הלל. ואם עבר ושח, אין צריך לחזור ולברך על כריכה זו, שמא הלכה כחביריו). * ואף שאחרי תקיעת סדר הראשון (זכרונות) של חזרת הש"ץ, כבר התחילו גם התקיעות של דברי סופרים, והרי באמצע המצוה אין חוששים להפסק, ואם כן למה נזהרים מלהשיח עד אחר סיום סדר השלישי (שופרות) של חזרת הש"ץ. ואפשר שהוא כדי לחוש לשיטה נוספת שהובאה לעיל סי' תלב ס"ז לענין בדיקת חמץ (לכתחלה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה ... לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק, וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה. ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהן חמץ, ואלו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו היה חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן). וראה פרדס חב"ד 10 ע' 176. ולכן גם כאן אין להשיח באמצע מצות דברי סופרים של תקיעת שופר שעל סדר הברכות בחזרת הש"ץ, כיון שבתקיעת שופר דמעומד מוכרח הוא לסיים בסדר שופרות, הרי זה הפסק באמצע המצוה, ואין להשיח לכתחלה. * ויתירה מזו הי' נזהר הרבי, שלא להשיח עד אחר סיום התקיעות שאחר התפלה, שבזה משלימים מנהג מאה ושלשים קולות של תקיעת שופר, כדלקמן סי' תקצו ס"א (יש מקומות נוהגים לחזור ולתקוע שלשים קולות, לפי שחוששין שמא מקצת הציבור לא שמעו כל התקיעות כראוי וכהוגן, וייצאו בשמיעת תקיעות אלו). ובס' המנהגים חב"ד ע' 57 (אחרי התפלה ואמירת תהלים – תוקעין ל' קולות). והיינו שאף שבכל המועדים הי' מברך את הכהנים ב"יישר כח" אחרי ברכת כהנים, בעת ירידתם מהדוכן; מכל מקום בראש השנה הי' ממתין בברכה זו עד אחר סיום התקיעות שלאחר התפלה, כמובא באוצר מנהגי חב"ד ע' קלח (כ"ק אדמו"ר זי"ע הקפיד שלא להפסיק בדיבור עד אחר התקיעות הללו, ורק אז בירך את הכהנים – שהמתינו בדוכנם – בברכת "יישר כח"). והיינו שלא רצה להפסיק מהברכה עד סיום כל התקיעות, אף של מנהג. וכעין זה מצינו לענין אכילת מצה, שיש נזהרים שלא להפסיק בדיבור מברכת אכילת מצה עד סיום אכילת מצה של מנהג, כדלעיל סי' תעה סי"ח (ויש נזהרין בזה שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה, משבירך על אכילת מצה עד שיאכל האפיקומן, כדי שתעלה ברכה זו גם לאכילת אפיקומן. וחומרא יתירא היא).
45. 603. ראבי"ה סי' תקלה (ומיהו בענין התקיעות שרי להסיח). מרדכי רמז תשכא (אמנם ראבי"ה כתב דבענין התקיעות שרי להסיח). מהרי"ל הל' שופר ס"ב ע' רפח (אכן דבר השייך לתקיעות ולתפלה, רשאין לישא וליתן איש עם רעהו, דלא מתקרי הפסק). רמ"א ס"ג (מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק). וראה פרדס חב"ד גליון 8 ע' 95-96.
46. 604. והיינו ש"כיון שהן באמת מצוה אחת", ורק "נראין כשתי מצות", לכן הקילו בדיני ההפסק בינם בג' פרטים: (א) אינו חשוב הפסק, לא רק כשהוא מעניני התקיעות, אלא אף כשהוא מעניני התפלה. (ב) לא רק כשאי אפשר לקיים המצוה בלאו הכי, אלא אף לכתחלה. (ג) אפילו עבר ושח דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך. משא"כ ב"שתי מצות", דינו כמו בין ברכה לתקיעות, שיתבאר לקמן בסמוך (אפילו שח מעניני התפלות, צריך לחזור ולברך ... לכתחלה אסור לשוח בין הברכה לתקיעה אפילו מעניני התקיעות, אלא אם כן אי אפשר לו לקיים המצוה). דהיינו בשלושת הפרטים הנ"ל: (א) גם אם שח מעניני תפלה הוי הפסק. (ב) גם מעניני תקיעות אסור לשוח לכתחלה. (ג) עבר ושח שלא מעניני תקיעות, צריך לחזור ולברך. ואילו במצוה אחת ממש "כמו שהיושב בסוכה והלבוש תפילין, מותר לשוח", כיון "דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת".
47. 605. רא"ש פסחים פ"א סי' י (ואחר שהתחיל לא הויא שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה, וכאדם המדבר בתוך סעודתו, דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על הסוכה וברכת המוציא). וכן הוא לעיל סי' תלב ס"ז (משיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה, שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה). וראה מראי מקומות וציונים.
48. 606. כדלקמן סי' תרלט סט"ז (גם הישיבה שיושב בסוכה אחר הסעודה הוא גם כן בכלל המצוה).
49. 607. כדלעיל סי' לח ס"ז (מי שלבוש בתפילין, אע"פ שמקיים מצוה, אינו נקרא עוסק במצוה).
50. 608. מ"א סק"ה (ופשוט דאם שח בין ברכה לתקיעה מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ... דמה ענין תפלה לתקיעה ... ומ"ש רמ"א דהתפלות לא הוי הפסק, היינו בין תקיעה לתקיעה, אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך).
51. 609. מ"א שם (צ"ע דבסי' קס"ז ס"ו פסק דלכתחלה לא יפסיק כלל. ואפשר דהכא מיירי שצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר וכיוצא בו). וכן הוא לעיל סי' קסז ס"ט (אבל לכתחלה אסור להשיח אפילו לצורך פרוסה של ברכה). סי' תלב ס"ו (ולכתחלה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל אפילו מעניני צרכי הבדיקה, אלא אם כן הוא בענין שאי אפשר לו להתחיל לבדוק אם לא ישיח). סי' תעה סי"ח (ואפילו בדבר שהוא מענין הסעודה אין להשיח לכתחלה בין הברכה להתחלת האכילה). ואפילו בברכה אחת על שתי מצות נתבאר לעיל סי' כה ס"כ (אבל לכתחלה אסור להפסיק ... אפילו בדברים שהן לצורך הנחת תפילין, אלא אם כן אי אפשר בענין אחר).
52. 610. מהרי"ל הל' שופר ע' רפז (דרש מהר"י סג"ל, יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה ... למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא, ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה, על כן כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בראש השנה). דרכי משה סי' תקפט סק"ג (כתב מהרי"ל דצריך לשומע ליזהר שלא יפסיק כלל תוך התקיעה, אפילו כיחו וניעו אסור לרוק, דלא יפסיק משמוע, דבעינן ראשו וסופו של כל תקיעה ותקיעה). מ"א סק"ב (ובשעת התקיעות פשיטא דאסור לשוח, אפילו לרוק אסור). וראה לעיל סי' תקפג ס"ו.
53. 611. ס"י (ואם משך והאריך בתקיעה ... כל תקיעה צריך להיות בו ראש וסוף), וסי' תקפז ס"ד (שכל תקיעה צריכה שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה, אפילו היא ארוכה הרבה).
54. 612. מהרי"ל שם (האנשים אשר מחוייבין בדאורייתא בתקיעת שופר, לא יחזיקו כלל התינוקות אצלם בעודן התקיעות, שמא יבטלום משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות ... ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה, אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבית הכנסת הנשים, דאינהו אינן חייבים כל כך כאנשים). מ"א ריש סי' תקפט (במהרי"ל קורא תגר על המביאים קטנים לבית הכנסת שמבלבלים דעת השומעים. אך שהנשים יקחו אותם אצלם, דהם פטורים).
55. 613. ס"ב, וסי' תקפח ס"ו.
56. 614. דרכי משה סי' תקפה ס"ק א (בכל בו (סי' סד כו, סוע"א) ויש מקומות שנוהגין לתקוע בראש השנה יום ראשון על הבימה וביום שני במקומו עכ"ל, ואין נוהגין כן, אלא תוקעין שני הימים על הבימה). רמ"א שם ס"א (ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין). לבוש שם ס"א (ועומד על הבימה במקום שקורין שם בתורה, ולא יעמוד במקום מושבו, מפני כבוד הצבור). וכן הוא לעיל שם ס"ג (נוהגים לתקוע על הבימה במקום שקורין).
57. 615. כן הגיה בקונטרס השלחן.
58. 616. רמ"א בדרכי משה שם (והתקיעות שתוקעים על סדר התפלה, בשניהם במקומו). מ"א סק"ו (ועומד במקומו, ואין צריך לעמוד על הבימה (ד"מ סי' תקפ"ה)).
59. 617. משנה לב, ב (העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע). רא"ש פ"ד ס"ד (דקדק רב האי ז"ל, תוקע לא אמר, אלא מתקיע, אלמא אחר תוקע ולא ש"צ. ונראה לי הטעם ... מפני הטירוף). ר"ן ט, א (וכתב רבינו האי גאון ז"ל, דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע, שמע מינה שאין ש"ץ תוקע, אלא מצוה לאחר לתקוע, שמא ישתבש בדעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו). טור ושו"ע סי' תקפה ס"ד (אחר תוקע, ולא ש"צ, כדי שלא יתבלבל).
60. 618. רא"ש שם (הלכך אם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו, רשאי לתקוע). ר"ן שם (דומיא דמאי דאמרינן בפרק אין עומדין (לד, א) העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן, מפני הטרוף ... ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו, רשאי. והכא נמי דכוותה). טור ושו"ע שם (ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו, רשאי לתקוע).
61. 619. מ"א שם סק"ט (ומכל מקום כשמתפלל מתוך הסידור בודאי מובטח). וכעין זה לעיל סי' קכח סוף ס"ל (אין השליח ציבור רשאי לענות אמן אחר (סיום) ברכה של כהנים מפני הטירוף, שמא תתבלבל דעתו ולא יוכל לכוין לחזור לברכת שים שלום ... ואם מובטח בעצמו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת רשאי ... וכל שכן עכשיו שמתפללין מתוך הספר, שאין לחוש כל כך לטעות), וסל"ב (וכן ש"ץ שהוא כהן, אפילו אין שם כהנים אחרים, לא ישא כפיו, מפני הטירוף, שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין ולהתחיל בשים שלום, שדעתו מטורפת מאימת הצבור. ואם הוא מובטח בעצמו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת, אם אין שם כהן אלא הוא, ישא כפיו), וסל"ג (ועכשיו שמתפללין מתוך הספר, הרי כולם מובטחים. ולכן נהגו במקומות הרבה שש"ץ כהן נושא כפיו בכל ענין).
62. 620. מ"א סי' קכח סקכ"ט (נראה לי דשאני נשיאות כפים, כיון דצריך לעקור ממקומו, לא שרינן ליה אם יש שם כהן אחר, אבל תקיעה כשעומד במקומו, שרי). רא"ש שם (דתקיעה לא הוי הפסק). טור סי' תקפה (דתקיעה ודאי לא הוי הפסק, הלכך אם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע. וכן כתב בעל העיטור, מסתברא שאם שליח צבור יודע לתקוע הרשות בידו). מ"א כאן סק"י ([ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו] רשאי לתקוע, ומשמע בטור בשם בעל העיטור, שאפילו יש שם אחר ... עיין מה שכתבתי שם [סי' קכח שם]. ועוד נראה לי, דהטור יישב זה בלשונו שכתב דתקיעה ודאי לא הוי הפסק, כלומר כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות, אם כן הוי ממש צורך תפלה. משא"כ בברכת כהנים דלא הוי מעין תפלה כל כך, לכן לא שרינן ליה אלא אם כן ליכא כהן).
63. 621. רמב"ם פ"ג הי"א (זה שתוקע כשהן יושבים, הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים). כלבו סי' סד כט, רע"ד (שאין להעביר המצוה ממנו כיון שהתחיל בה, כדאמרינן מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור). שו"ע ס"ד (זה שתוקע כשהן יושבין, תוקע על סדר הברכות). רמ"א סי' תקפה ס"ד (ואם אין השליח צבור תוקע מיושב, ראוי שאותו התוקע יתקע גם כן על סדר הברכות, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור).
64. 622. סוף ס"י.
65. 623. כלבו שם (הר"ם ז"ל ... בא לומר שאין להעביר המצוה ממנו כיון שהתחיל בה). מ"א סק"ז (שראוי לעשות כן, שאין להעביר המצוה ממנו).
66. 624. רמ"א ס"ד (ומיהו אינו מעכב, ויכול אחר לתקוע), לפירוש ה מ"א שם (ונראה לי דכל זה מיירי בזמניהם שהיו נותנים לו לתקוע בסתמא, ואם כן זכה מיד בכל התקיעות ... אבל עכשיו שנוהגים בקצת מקומות ליתן הסדרים לאחר, אם כן מעולם לא זכה בה הראשון, ושרי. וזהו מ"ש ויכול אחר לתקוע).