תקפה סדר התקיעות מיושב

הערות

1. 124. פנחס כט, א.
2. 125. אמור כג, טו. ואף שפרשת אמור היא לפני פרשת פנחס, כותב על זה "ולהלן".
3. 126. סעיף ד (הספירה צריך לברך מעומד, שנאמר בקמה, ודרשו חכמים אל תקרא בקמה אלא בקומה).
4. 127. הגהת סמ"ק סי' צב אות ה (התוקע תוקע מעומד, דגמרינן לכם לכם מספירת העומר, והתם כתיב בקמה, פירוש בקומה). טור ושו"ע ס"א (צריך לתקוע מעומד). ט"ז סק"א (דכתיב יום תרועה יהי' לכם, וילפינן מלכם דגבי עומר, ובעומר כתיב חרמש בקמה, אל תקרי בקמה אלא בקומה). ובארחות חיים הל' ציצית סי' כז, ( ירושלמי , כל הברכות מעומד ... מצינו בלוים דכתיב לעמוד לשרת, מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד, והשירות שלנו בעשותנו המצות, אם כן מברך מעומד). והכוונה היא לא רק לברכת המצות, כדלעיל סי' ח ס"ג (כל ברכות המצות צריך להיות מעומד), אלא אף עשיית המצות, כמבואר כאן.
5. 128. מהרי"ל הל' שופר ע' רפח (דרש מהר"י סג"ל, התוקע יזהר בעצמו שאל ישען את עצמו בשעת התקיעה, דהא צריכה להיות מעומד, דכתיב גבי תקיעת שופר לכם, כמו בספירת העומר, ואם יסמוך על זרועו ... שאילו ינטל משענתו שלא יפול מעמידתו). דרכי משה ס"ק א (ובמהרי"ל, והתוקע אל יסמוך לשום דבר שאם ינטל אותו דבר הסומך עליו היה נופל). מ"א סק"א (ואין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול [ד"מ מהרי"ל]). וכן הוא בתפלה, כדלעיל סי' צד ס"ח (יש ליזהר שלא לסמוך עצמו לכותל או לעמוד או לחבירו בשעת תפלה כמו שיתבאר בסי' קמ"א). ובשו"ע סי' קמא ס"א (צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור). מ"א שם ס"ק ב (ואם כן אפילו להשען קצת אסור. ועמ"ש סימן תקפ"ה שאם נסמך כל כך עד שאם ינטל אותו דבר יפול, לא הוי עמידה). לקמן סי' תרז ס"ז (וצריך להתוודות מעומד, לפיכך לא יסמוך על דבר בענין שאם ינטל אותו דבר שהוא סומך עליו היה נופל, כמו שנתבאר בסי' תקפ"ה). וראה רמ"א חו"מ סי' יז סוף ס"א ובנו"כ שם.
6. 129. מ"א סק"א (ונראה לי דאם תקע מיושב יצא, דהא שופר ילפינן מעומר, ובעומר גופא יצא, כמ"ש סי' תפ"ט).
7. 130. סעיף ד (העטיפה בציצית אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה, נאמר כאן בציצית והיה לכם ונאמר בעומר וספרתם לכם, מה לכם האמור בעומר צריך להיות מעומד, כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ"ט, אף כאן מעומד).
8. 131. סעיף ד (ומכל מקום אם מנה מיושב יצא, לפי שדרשה זו אינה אלא אסמכתא בעלמא).
9. 132. רי"ף ר"ה פ"ד י, ב (ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין). רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י (יושבין כל העם, ואחד עומד ומברך ... ותוקע). הגהת סמ"ק שם (כשהקהל יושבים אחר קריאת התורה, אז התוקע תוקע מעומד). כנסת הגדולה הגה"ט (מי שלא שמע התקיעות על סדר הברכות ועתה בא לשמוע אותם, צריך לעמוד, וכן ראיתי מדקדקים בדבר, הרדב"ז חלק ראשון סי' כה. אמר המאסף ... אמנם צריכין אנו לדעת מנא ליה דצריך לעמוד בשעת שמיעת התקיעות, אי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם, וילפינן לכם לכם מספירת העומר, היינו לתוקע עצמו, אבל לשומע מנא ליה). מ"א סוף סק"א (וגם השומע צריך לעמוד אם לא שמע על סדר הברכות מעומד (רדב"ז ח"א) (כ"ה), ולא ידעתי מנא ליה הא (כ"ה)).
10. 133. דרכי משה ס"ק א (בכל בו (סי' סד כו, סוע"א) ויש מקומות שנוהגין לתקוע בראש השנה יום ראשון על הבימה וביום שני במקומו עכ"ל, ואין נוהגין כן, אלא תוקעין שני הימים על הבימה). רמ"א ס"א (ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין). לבוש ס"א (ועומד על הבימה במקום שקורין שם בתורה, ולא יעמוד במקום מושבו, מפני כבוד הצבור). וכן הוא לקמן סי' תקצב ס"ט (נוהגין שבתקיעות מיושב עולה התוקע על הבימה ותוקע שם, מפני כבוד הציבור). וראה לקוטי שיחות חל"ט ע' 43 הערה 1 (ויש לומר שמרמז על השייכות דתקיעת שופר לענין מתן תורה, כמ"ש הרס"ג (הובא באבודרהם) שזהו אחד מהטעמים דתקיעת שופר, לזכור קול השופר דמתן תורה (וכפי שאומרים בפסוקי שופרות). ויש לומר דזהו טעם המנהג (רמ"א (ואדה"ז) או"ח סתקפ"ה ס"א (ס"ג)) לתקוע "על הבימה במקום שקורין"). הערות וביאורים תרלט ע' 14.
11. 134. עטרת זקנים בשם ספר חסידים סי' תשסא (אם יש בעיר שנים, צדיק ושאינו צדיק, הגון ושאינו הגון, שיודעים לתקוע בשופר, יתנו להגון לתקוע, ובלבד שלא יהא מחלוקת בדבר).
12. 135. רי"ף ר"ה פ"ד י, ב (ומברכין עליהם ברכת התקיעה). רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י (ואחד עומד ומברך ... ותוקע). ראבי"ה סי' תקלד (ומסיים עוד התם בירושלמי, התוקע צריך שיברך). טור ושו"ע ס"ב (קודם שיתקע יברך).
13. 136. רמב"ם (עומד ומברך), וכדלעיל סי' ח ס"ג (כל ברכות המצות צריך להיות מעומד, חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו).
14. 137. ב"ח ד"ה ומ"ש יברך (אין לומר בקול, דמשמע לעשות צביונו ולשמוע בקולו, אלא יאמר קול שופר). ט"ז סק"ב (ואין לומר לשמוע בקול, דזה הוה משמע שהוא ציית לקול השופר). מ"א סק"ב (ולא יאמר בקול, דמשמע לעשות רצונו).
15. 138. ראב"ן סי' לה (ומה שמברכים לשמוע בקול שופר ואין מברכין לתקוע בשופר, משום דבתקיעה בלא שמיעה לא נפיק, כדתנן [ר"ה כז, ב] התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם לא יצא, אלמא אף על גב דתקע, כיון דלא שמע אלא הברת הבור והדות והפיטם, לא יצא, אלא אם כן שמע קול השופר, להכי מברך לשמוע בקול שופר). ראבי"ה שם (והא דמברכין לשמוע בקול שופר ולא מברכין לתקוע, משום דבשמיעה תלוי הטעם, כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע וכו'. וכן פירש הטעם רבינו זקני). רא"ש פ"ד סוס"י י (ולא מברכים לתקוע בשופר, או על תקיעת שופר, כמו על מקרא מגילה, משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר, כדתנן (כז, ב) התוקע לתוך הבור וכו', ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע). טור ולבוש ס"ב (יברך לשמוע קול שופר, ולא לתקוע, דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה). ט"ז סק"ב (לשמוע קול שופר. דלאו בתקיעה תליא מלתא, אלא בשמיעה (טור)). וכן הוא לקמן תקפו ס"ד (לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד). סי' תקפח ס"ו (שעיקר מצות שמיעת שופר היא שמיעת קולו בלבד), וס"ז (דאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה). וראה צמח צדק חידושים עד, ב. קובץ כינוס תורה ח"ג ע' סז. פעמי יעקב מא ע' קיד.
16. 139. ס"ב-ג.
17. 140. ב"ח שם (מיהו בדיעבד, אם בירך לתקוע בשופר יצא, ואין צריך לחזור לברך לשמוע). מ"א שם (ואם בירך לתקוע בשופר יצא (ב"ח)).
18. 141. כדלעיל סי' תלב ס"ד (על אכילת מצה על אכילת מרור, אם בירך עליהן בלמ"ד, לאכול מצה לאכול מרור, יצא. וכן כל המצות שמברכין עליהן בלמ"ד, לקבוע מזוזה לקרוא את הלל, אם בירך בלשון על קביעת מזוזה על קריאת הלל, יצא).
19. 142. סדר רב עמרם גאון (ומברך שהחיינו ותוקע). ראבי"ה שם (ומסיים עוד התם בירושלמי, התוקע צריך שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר, ושהחיינו, ואחר כך תוקע). רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י (ומברך שהחיינו וכל העם עונין אחריו אמן. ותוקע). טור ושו"ע ס"ב (ומברך שהחיינו). ולענין שהחיינו ביום השני, יתבאר לקמן סי' תר ס"ה-ז.
20. 143. עירובין מ, ב (זמן ... כיון דמזמן לזמן אתי, אמרינן). רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ט (כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר ... מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו). וכן הוא לקמן סי' תריט ס"ז (שיום הכיפורים הוא דבר הבא מזמן לזמן וצריך לברך שהחיינו כמו בכל הרגלים). סי' תרמא ס"א (שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יום טוב ... מצוה הבאה מזמן לזמן).
21. 144. תרומת הדשן סי' קמ (למה לא יברך אותו, שהוא מחוייב בדבר ... כך נראה מן הדין, אלא שאין נוהגים כך). רמ"א ס"ב (ואין חילוק בין אם יברך לעצמו או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות). ב"י ד"ה כתב הרמב"ם (כתוב בתרומת הדשן (שו"ת סי' קמ) דמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו, דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך, אבל אין נוהגין כן).
22. 145. מ"א סק"ג (ונראה לי שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעין, אבל מי שיודע, יברך לעצמו ב' ברכות, ויוצא אליבא דכו"ע).
23. 146. סעיף ו (אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה, אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם), ושם נסמן (הערה כו). ואף שכאן הוא תוקע בשבילם, ונתבאר לעיל סי' תלב ס"ח (אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ). וכמבואר ברמב"ם הל' ברכות פי"א הי"ג (אם קבע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה, מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה, מברך על הפרשת תרומה. מל את בן חבירו, מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו). היינו דוקא בבדיקת חמץ וכיו"ב, שבודק בשליחות בעל הבית. משא"כ כאן שעיקר המצוה היא השמיעה, כדלקמן סי' תקפו ס"ד (שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד), והשמיעה אינו עושה בשליחותו, לכן אין התוקע יכול לברך בשבילו, אלא אם כן השומע אינו יודע לברך בעצמו. אמנם לקמן ס"ט (אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת, אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון). משא"כ אם הקהל עדיין לא שמע הברכה, יכול התוקע לברך להם. ולא חילק בין אם הקהל יודע לברך בעצמו או לאו.
24. 147. טור ושו"ע ס"ב (ויתקע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים).
25. 148. ס"א-ב.
26. 149. כנסת הגדולה הגה"ט (מי שמסופק לו אם שמע קול שופר או לא שמע, חוזר ותוקע, ואינו מברך ... ביום טוב שני אינו חוזר לתקוע בשופר). מ"א סוף סק"ג (אם ספק לו אם שמע תקיעה ... תוקע ואינו מברך, וביום שני אין צריך לתקוע). ולענין קריאת שמע, נתבאר לעיל סי' סז ס"א (ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, צריך לחזור ולקרות, מפני שקריאת שמע הוא מן התורה, וספק של תורה הוא להחמיר. ואף להאומרים שפסוק ראשון או פרשה ראשונה בלבד היא מן התורה והשאר תקנת חכמים, צריך לחזור ולקרות כל הג' פרשיות, שכך היתה התקנה שכל זמן שיקרא קריאת שמע של תורה יקרא כל הג' פרשיות. ומטעם זה צריך גם כן לחזור ולברך הברכות שלפניה ולאחריה אם נסתפק לו אם אמרם, אף על פי שהברכות מדברי סופרים, לפי שכך היתה התקנה, שכל זמן שקורין קריאת שמע של תורה אפילו מפני הספק בלבד, קורין אותה בברכותיה).
27. 150. ביצה ג, ב (וכל ספיקא דרבנן לקולא).
28. 151. בקונטרס השלחן כתב שכנראה צריך להתחיל כאן ס"ז.
29. 152. מנהגים (טירנא) ר"ה ע' צו (ויהפוך השופר לצד ימינו, כמו שנאמר (זכריה ג, א) והשטן עומד על ימינו לשטנו). רמ"א ס"ב (וטוב לתקוע בצד ימין, אם אפשר לתקוע בכך). מ"א ס"ק ד (בצד ימין של פיו, משום דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו).
30. 153. כדאמרינן ר"ה טז, רע"ב (ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן). לקמן סי' תקצב ס"ז (כדי לערבב את השטן (פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעות שלפני התפלה, ולא יקטרג בתפלה)). וראה לקוטי שיחות חכ"ד ע' 223 והערה 18.
31. 154. רוקח סוס"י רא (ולפי שכתוב עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, צריך לזקוף השופר, ולא למטה, על שם עלה אלהים בתרועה). מהרי"ל הל' שופר ע' רפח (וצריך להפוך פי השופר למעלה, משום שנאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה). רמ"א ס"ב (יהפוך השופר למעלה, שנאמר עלה אלהים בתרועה). מ"א סק"ה (פי השופר למעלה (לשון מהרי"ל). נראה לי כוונתו, שיעמיד הפה למעלה ולא לצדדים).
32. 155. מ"מ פ"ג הי"א (כך אמר רבינו האי ז"ל ... ואם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב, אין השני צריך לברך). ראבי"ה סי' תקנב ע' 263 (תשובה דרבינו מורי אבי זצ"ל ... וזכור אני שהייתי בריגינשבורג מציק מים על ידיך, ראיתי בראש השנה שבירך רבי ברוך בר' יצחק לפני תקיעות שופר מיושב, והתחיל לתקוע, ולא יכול לסיים מפני עייפות, ושלח השופר לאחיו רבי מתתיהו, וסיים כל הסדר בלא ברכה, ולא ראיתי אותך ושאר רבותי הר"ר יצחק והר"ר משה זצ"ל שהייתם מוחים בידו ... וכיון שאם היה משלים הראשון לא היה צריך ברכה, הכי נמי השני). מרדכי רמז תשכא (וכן כתב רבינו יואל הלוי, שראה מעשה בריגנשפור"ג בפני רבינו אפרים ור"י ברבי מרדכי, שאחד בירך ותקע מקצת התקיעות שמיושב, ושלח השופר לאחר וסיים התקיעות בלא ברכה). רא"ש פ"ד סוס"י יא (ואם התחיל לתקוע ועף, והוצרך אחר לגמור, מתחיל ממקום שפסק, ואינו צריך לברך, כיון ששמע ברכת הראשון. ואף על פי שלא היה בדעתו לתקוע, מכל מקום גם על השמיעה היה צריך לברך לשמוע קול שופר, אלא שנפטר בברכת התוקע). טור (כתב ר"י, דבר פשוט הוא שמשלים אחר, ואפילו ג' וד', ודי בברכה שבירך הראשון, כי הראשון מברך בשביל כל הצבור ותוקע, ולמה יברך השני), ו שו"ע ס"ג (אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר, ואפילו ג' או ד', ודי בברכה שבירך הראשון).
33. 156. רא"ש שם ( ואף אם לא יכול המברך לתקוע כלום, נפטר התוקע בברכת המברך). טור (ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני ). ב"י (נראה לי דהכי קאמר, ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו, אלא שתלה הדבר בשיוצא בתקיעת השני, ולא דק, דכיון שהשני יוצא בברכתו, אף על פי שלא יצא הוא בתקיעת השני, כגון שיצא והלך לו, או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה, לא היתה ברכתו לבטלה). שו"ע שם ( ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, ולא הויא ברכה לבטלה). לבוש ס"ג ( ואפילו אם בירך הראשון ולא היה יכול להתחיל לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, שהרי יצא השני בברכתו של ראשון. ואפילו יצא הראשון מבית הכנסת בשעת תקיעת השני, כגון ששמע כבר התקיעה, לא הוי ברכתו לבטלה, שהרי הוא בירך להוציא את השני, והרי השני יוצא בברכתו ותוקע, ואין צריך לומר אם הוא עצמו שומע ויוצא בתקיעת השני, שברכתו עולה גם לו לשמיעתו ואינה ברכה לבטלה). ט"ז ס"ק ג (שלכתחלה לא יברך זה על דעת שיתקע אחר, ואם כן הוה אמינא דהוה ליה ברכה לבטלה, ולא אמרינן אף על פי שיצא מוציא אלא אם המברך תוקע, קמ"ל דעכ"פ בדיעבד שרי, והא' יוצא בתקיעת השני, על כן לא הוה כאן ברכה לבטלה).
34. 157. ב"י סוד"ה ואם (ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה, אבל אם לא היה שם באותה שעה, צריך הוא לברך בודאי). שו"ע שם (והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה).
35. 158. הדברים נתפרשו לעיל סי' רסג קו"א סק"ה ד"ה וכן משמע ( שלא היה בשעת הברכה, והיה בתחלת התקיעות), והיינו שהאמור בסוף הסעיף הקודם "בא לתקוע תחתיו מי שלא שמע ברכתו", על כרחך צריך לפרש דמיירי, שהוא לא היה בבית הכנסת בעת ברכת המברך, ונכנס לבית הכנסת לפני תחלת התקיעות, ויצא ידי חובת תחלת תקיעות אלו בלא ברכה, ובא עתה להשלים התקיעות בעצמו, שבודאי צריך לברך קודם שיתקע. אמנם מציאות זאת היא מאד לא רגילה. ולכן כתב על זה לעיל שם (דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה, והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש), ופירש הדברים באופן אחר (כדלקמן הערה הבאה). וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ב ע' לח. ו ע' נו.
36. 159. עולת שבת ס"ב (אם אין תוקעין אלא כדי להוציא השומעין, והם כבר שמעו הברכה, אין צריך לחזור ולברך) . אליה זוטא סק"ד (מיהו אם יצא כבר, אף שלא שמע הברכה זו, אין צריך לברך, כן נראה לי) . וכן הוא לענין בדיקת חמץ, שבעל הבית מברך ובודק חלק מהבית, ומצוה לבני ביתו לבדוק שאר החדרים, כדלעיל תלב ס"ט ( אינן צריכים לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו, ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעל הבית מחיובו, וכיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין, לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך ) . ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב ( כן מתבאר ממ"ש העולת שבת סימן תקפ"ה סעיף ב', וכ"כ האלי' זוטא שם [ שאם התחיל אחד לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר, אף על פי שלא שמע הברכה, אם כבר יצא ידי חובתו בעצמו] ). וכן הוא לענין הדלקת נרות שבת, שבעלת הבית מברכת ומדלקת נרות, ומצוה לאשה אחרת להדליק עוד נרות, כדלעיל סי' רסג סט"ו ( ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם ... מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד, ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם ... אם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ה ( ואף שפוטר בזה הבעל הבית מחיובו, אין בכך כלום, כמ"ש החק יעקב סי' תל"ב, והעולת שבת סי' תקפ"ה ס"ב, עיי"ש, ובמה שכתבתי בסי' תל"ב). * אמנם הובאה לעיל שם דעה נוספת ( ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו ), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ( דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות ... ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים, מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות ... למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו ... ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג, העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל ). וכדעה השנית נראה גם בהלכה שבסוף סעיף הקודם (אבל אם בא לתקוע תחתיו מי שלא שמע ברכתו, צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הוא לא יצא בברכת הראשון), וכדלעיל בקונטרס אחרון שם ( וכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"ה. דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה, והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש. אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן, ויצטרך אחר כך לשמוע על הסדר, או ששמע כבר, אפילו הכי מברך עכשיו. דלא כעולת שבת שם), ונתבאר לעיל (הערה הקודמת). לאידך אפשר לומר, שאפילו לפי הדעה השנית הנ"ל אינו יכול לברך כאן "אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת", כדלעיל סי' תלב בקונטרס אחרון שם בהג"ה (שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה, ובברכה ההיא הוא יוצא ידי חובתו גם על תקיעות אלו שהוא חייב לתוקעם מחמת ערבות, שבאמצע המצוה לא שייך הפסק, שמה שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה מועיל גם לתקיעות אלו).
37. 160. דרכי משה ס"ק ב (נוהגים שהחזן המתפלל שחרית, מקרא לפני התוקע מלה במלה סדר התקיעות כדי שלא יטעה בתקיעתו, ומנהג יפה הוא). רמ"א ס"ד (נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא). מ"א סקי"א (המתפלל שחרית מקרא להתוקע (ד"מ)). ומנהג חב"ד שאינו מקריא בדיבור, אלא מורה באצבעו בסידור (ספר המנהגים - חב"ד ע' 56).
38. 161. ס"טו-יט (אם טעה בסדר התקיעות). ושם ס"ח (עד שיקרא המקרא לפניו).
39. 162. טור (כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ... בספרד שבורחים מן המצוה, עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם. ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה, כי נראה לי שאסור ... ליטול שכר שבת). ר"ח. מרדכי כתובות רמז קפט (פסק הרב ר' ברוך, מכאן יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת).
40. 163. סעיף יא (אסור לשכור חזן להתפלל בשבת או יום טוב, אף על פי ששכרוהו מבעוד יום, שאסור לו ליטול שכר שבת או יום טוב. והוא הדין לשכר התוקע בראש השנה). אמנם הביא שם (ויש מתירין מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת ... וכן המנהג להקל), ושם נסמן (הערות פב-ג). וכן הוא לעיל סי' תקכו סי"ד (אם אין קוצצין לו שכר ביום טוב, יש מי שמתיר לו לאחר יום טוב ליטול שכר טרחו. ואף על פי שאסור ליטול שכר שבת ויום טוב שלא במקום מצוה. מכל מקום במקום מצוה יש מי שמתיר, כמ"ש בסי' ש"ו. לכן אין למחות ביד מי שמיקל לעצמו). וראה חקרי הלכות ח"א לב, ב.
41. 164. פסחים נ, ב (ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם שכר ... מתורגמנין), ופרש"י (שעומדין לפני החכם בשבתות ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים). שו"ע ס"ה (הנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה). וכן הוא לעיל סי' שו סי"א ( ומכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם, הואיל והוא שכר השבת, אף שהתירוהו לצורך מצוה ). ומה שאמרו "מאותו שכר לעולם", נתבאר לעיל סי' רנא ס"א (וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה, שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר), ושם נסמן (הערות ג-ד). סי' תסח ס"ג (אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, שמה שהוא משתכר במלאכה זו יהיה לו הפסד כנגדה במקום אחר), ושם נסמן (הערה יז).